ד"ר מרדכי נאור, סופר וחוקר לתולדות ארץ ישראל, הסביר שהיא היתה יוצאת דופן לא רק מפני שהיתה אישה. לא רק שכמות הספרים, הכתבות והרשימות שכתבה, ערכה ויזמה היתה עצומה, ברכה חבס היתה אישה שדיווחה מהשטח. "הרבה כתרים נקשרו לה: כתבת-השטח הראשונה, עורכת, יזמית-תקשורת, מחברת עשרות ספרים ועוד כהנה וכהנה", כתב והגדיר אותה כ"מפעל ייצור של אישה אחת".

ברכה חבס נולדה ב-20 בינואר 1900 בליטא, לישראל חבס ולנחמה דבורה, אחת משבעה ילדים. האב הצטרף ל"המזרחי". על אף שהיתה רק בת ארבע, זכרה ברכה חבס את התחושות הקשות בבית כשנודע על מותו של תיאודור הרצל. בשנת 1908 כל המשפחה עלתה ארצה. היה זה בימי העלייה השנייה. הם גרו בפתח תקווה ואחר כך בחיפה ומשם עברו לנווה צדק. בזכרונותיה כתבה שהמורים החלוצים פתחו בפניה את עולם הכתיבה. בעקבות אחותה הגדולה למדה הוראה בסמינר לוינסקי. עם מוריה נמנה יוסף חיים ברנר. ב-1919 הצטרפה לתנועת אחדות העבודה.  

היא למדה והשתלמה בחינוך והיתה מורה ומחנכת. חוויותיה ומפגשיה בכיתות ומחוץ להן גם היו החומרים הראשונים שלה כשהתחילה לכתוב ולפרסם. נושאי הכתבות והרשימות הראשונות שלה היו ילדים וילדות ונוער. היא היתה חברה במוסדות תנועת העבודה: לימדה במשק הפועלות והיתה מורה במושבה כנרת. בשנת 1925 עם הקמת עיתון "דבר" בראשות ברל כצנלסון היתה בין ראשוני הכותבים בו וחברת מערכת. הכתבה הראשונה שלה היתה על ילדות שיצאו לעבודה. אחרי שנה ראה אור הספר הראשון שלה, שהיה ספר ילדים.

היא היתה מראשוני מערכת "דבר לילדים", יחד עם העורך יצחק יציב והצייר נחום גוטמן. העיתון התחיל בתור מוסף ואחר כך יצא כעיתון נפרד, עד שהוטמע בתחילת שנות ה-80 בשבועון "כולנו" יחד עם העיתונים "משמר לילדים" ו"הארץ שלנו". לפי מרדכי נאור כתבה "מאות עם לא אלפי רשימות" לעיתון זה, שרובן נרתמו כדי לחזק את האידיאולוגיה של תנועת העבודה, שעיתון ילדים היה בין ביטאוניה.

בימי המרד הערבי (1939-1936) היתה לכתבת שטח. נאור קרא לה "הכתבת הצבאית הראשונה". צבא או לא, זה היה תקדים. היא כתבה על הקמת היישובים בן לילה, הידועים בהיסטוריה הציונית כ"חומה ומגדל", ושלחה למערכת ידיעות מן הצפון. ב-1938 חיברה חוברת בת כמאה עמודים על אלכסנדר זייד, במלאת שלושים להירצחו ובה סיפרה על חייו של השומר האגדי.

שנות ה-40 היו ספריה על ילדים שעברו את השואה אחד המקורות המוקדמים המתעדים את מפגשו של היישוב עם ניצולי וניצולות השואה. אחרי מלחמת העולם השנייה נסעה לסקר את הקונגרס הציוני ודיווחה על מחנות העקורים, כתבה ספר על אניית המעפילים המפורסמת "אקסודוס" ועל קבוצת כנרת, ועוד. עד מותה ב-1968 פרסמה עשרות ספרים שכתבה וערכה.

הסטודנט והמורה אורי בן-עוזר שבחר להתחקות אחרי סיפור חייה ופועלה במסגרת קורס על נשים בישראל במכללת סמינר הקיבוצים, אסף חומרים רבים וגם זכה להיפגש עם חזי הכהן, בנו של דוד הכהן, לו נישאה ברכה חבס אחרי שהתאלמן. דוד הכהן היה מדינאי, דיפלומט וחבר כנסת מהכנסת הראשונה ועד הששית, בסיעת מפא"י. אשתו הראשונה, רות הכהן, היתה פועלת, חברת ההגנה ומראשוני "סולל בונה", ואם שלושת ילדיו. היא וברכה חבס היו חברות טובות. חזי הכהן, הצעיר ביניהם, נישא לימים לשולמית הכהן, נכדתו של ארתור רופין.

פעילותה של ברכה חבס בתנועת העבודה היתה שזורה ביצירתה, נכתב עליה בעיתון "דבר" עם מותה ביולי 1968. ד"ר יהודה גוטהולף, מבכירי "דבר", ספד לה ובין היתר אמר: "ברכה חבס נמנתה עם אותו דור של עיתונאים שלא ראה פדות בין עבודתו העיתונאית לבין העבודה למען התנועה, דור שלא היה נושא כלים למישהו, אלא שותף בלב ונפש לאידיאה. דור שראה את העם, ההסתדרות, המדינה, בהתהוותם וסבר כי תפקידו לתרום את חלקו למשימה כבדה זו". עם זאת, ציין, מחויבות זו לתנועה לא מנעה ממנה למתוח ביקורת כשהיה צריך, "אך הביקורת שלה נבעה מלב דואב, ולא כדי לחטט בפצעים אלא כדי לרפאם".

היה לה חלק חשוב באישוש האידיאולוגיה שהובילה תנועת הפועלים ובראשה מפא"י, ובביצור המיתוסים שלה. בשלושים למותה כתב יעקב צור (טשרנוביץ), עסקן ציוני ולימים איש משרד החוץ: "כשיבוא היסטוריון העתיד לפתור את חידת היווצרו של 'האדם הישראלי' בגלגוליו ובשלבי התפתחותו ייקרא להקדיש מחקר מיוחד להשפעתה של 'אגדת היישוב'". לברכה חבס, אותה הכיר עוד כשהיתה צעירה, היה חלק חשוב בכך, כאשר "רקמה, יותר מכל אדם אחר בקרבנו, אם כבעל-מלאכה או כ'סופר יוצר'".

הקשר בין עיתונות לבין ההגמוניה ברור כשמש. "דבר", שהיה ביטאון ההסתדרות והעיתון העיקרי של מפא"י, לא היה העיתון היחיד שהמערכת שלו הציגה בגלוי את הזיקה האידיאולוגית שלה, זה היה ביטאון ההסתדרות והעיתון העיקרי של מפא"י. למפלגות ולתנועות אחרות בכל הקשת הפוליטית היו ביטאונים משלהן, לצד עיתונים מסחריים כמו מעריב וידיעות אחרונות. אך גם בלי לשגות בנוסטלגיה, ברור שהקשר בין עיתונות מגויסת לבין תנועות ומפלגות של אז שונה מהקשר בין עיתונות בישראל של היום לבין ראש הממשלה.

עם הקמת המדינה חיברה ברכה חבס את הביוגרפיה הראשונה של ראש הממשלה הראשון, "דוד בן-גוריון ודורו" (1952), שבחר לגור בצריף, לבש מכנסי חאקי, הפסיק בבת אחת לעשן סיגריות ואכל בבוקר קוץ' מוץ' שפולה בן-גוריון הכינה לו. ב-1966 הכינה העיתונאית רות בונדי כתבה גדולה על בן-גוריון. אחד המקורות העיקריים שלה לכתבה היה הביוגרפיה שכתבה חבס. "הכל סביב בן-גוריון ופולה – לבוש, אוכל, מגורים – יעיל, מעשי, לענין. בלי כל נטיה לאנינות טעם. האם ניתן לתאר את בן-גוריון מחליף זכרונות על מאכלים, בן-גוריון מבלה שעה ארוכה אצל חייט, בן-גוריון משוחח עם אריכטקסט על סגנון רהיטיו… אני רואה את היד הקטנה מנופפת בחוסר סבלנות: אילו שטויות. חבל על הזמן היקר", כתבה בונדי.

איך להכין קוץ' מוץ'? לצקת לבן וקצת גבינה לבנה לקערית ולערבב עם סירופ פטל, עד שמתקבל צבע שדומה לצבע השמפניה החביבה על שרה נתניהו.