פוסט אורחת מאת יעל אפריאט
את פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה אני מכירה כבר כמה שנים. כפמיניסטית, מחנכת, חברת תנועת "השומר הצעיר" ומדריכת מסעות לפולין, עקבתי בשמחה אחרי הערכים שהועלו לוויקיפדיה והעשירו את הידע הנגיש על עשייתן הענפה של נשים. השתתפתי בו כשלמדתי בקורס בתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל-אביב ולקחתי חלק במפעל המשמעותי להנגשת ידע על נשים וחייהן, במטרה להחזירן למקומן הראוי בדפי ההיסטוריה.
אחד השיעורים הראשונים שלמדתי בפמיניזם, כשקראתי ספרים של הוגות וחוקרות, היה ביקורת גוף הידע וההבנה הפשוטה שההיסטוריה נכתבה על ידי המנצחים. ההיסטוריה הנלמדת והמוצגת, המכוננת אתוסים, מתווה ראוי ולא ראוי, מרכז ושוליים, גבוה ונמוך. שיעור מתקדם בפמיניזם נגע לשאלות סביב יצירת ידע אקדמי כמו: מי מייצר את הידע? מי קובע מה יפורסם בכתב עת? מהו מושא המחקר?
התקווה והאמונה שהחזקתי בהן אז היו שמאגר ידע דוגמת ויקיפדיה מאפשר נזילות של יחסי הכוחות, ושכל מי שיש לה נגישות לאינטרנט ולמקלדת יכולה לכתוב ערך מפורט גם אם אינה חוקרת מוכרת שסוננה דרך הצינורות (הגבריים) המקובלים.
היום, ויקיפדיה היא הצינור הזמין ביותר למידע לכל אדם ואשה בעלי נגישות לאינטרנט. תוצאות חיפוש אחר מושג או דמות שכוללות ערכים על נשים מעידה על קיומן וחשיבותן ויכולה לגאול אותן מתהום השכחה. ההזדמנות לכתוב עבודה לאוניברסיטה, אך הפעם בבימה זמינה, נגישה ושימושית, היתה מרגשת ונפלאה בעבורי. לא עוד תהליך חקר ארוך וקשיי כתיבה שבסופם הקוראות היחידות של התוצר הן המרצה, אחותי ואני, אלא האפשרות להפצת המידע לקהל רחב ומגוון של קוראות וקוראים, שהידע יכול לשמש אותם לפועלם החינוכי, להעשיר אותם ולהשפיע עליהם.
מהלך הקורס החלטתי לחקור ולכתוב על מרגלית לנדאו, חברת השומר הצעיר שנהרגה ב"מרד ינואר" בגטו ורשה. כמדריכת מסעות לפולין חשוב לי ולשותפיי ולשותפותיי לדרך לשלב במסע תכנים ביקורתיים ופמיניסטיים. עבודה זו היתה בעבורי הזדמנות לשפוך אור על סיפוריהן של נערות ונשים צעירות בגטו ורשה, שעל אף דבריו של ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום עוד בימי השואה, עדיין לא נכתב עליהן "דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו".
בבואי לחקור את סיפורה של מרגלית לנדאו נחשפתי לפירורי מידע על חייה: רשימה שכתבה בעיתון המחתרת התנועתי, מילים אחרונות של אביה באושוויץ ותיאורה ההירואי של לוחמת שפתחה את המרד מול הנאצים בגטו הגדול ביותר בפולין.
במהלך העבודה נתקלתי בספר "מרד הנצורים" מאת ישראל גוטמן, ובו רשימה של קשרית שכינויה היה לודז'ה. קראתי שוב ושוב את הרשימה, בה סופר על ביקורה האחרון במפקדת השומר הצעיר של הארגון היהודי הלוחם בשנת 1943. גיליתי שהרשימה פורסמה ב-1947 בעיתון "משמר". הייתכן? האם היתה קשרית מהשומר הצעיר ששרדה ועלתה לארץ ואינה מוכרת לי, לחברי וחברות התנועה, ולמדריכים ולמדריכות המסעות ואולי אפילו למכונים בנושא השואה?
פתחתי במחקר חדש. בתוך כמה שבועות התגלה בפני אוצר ידע על אישיותה והתפקידים הרבים שמילאה. מצאתי את שמה בספרים שנכתבו אחרי המלחמה ולמדתי על עשייתה המלווה תשבחות. נחשפתי לראיון עימה במוזיאון השואה בוושינגטון בו דיברה בהומור וברגישות על עצמה, על המלחמה ועל התנועה, תיארה את מחשבותיה על האנושות ועל הנאצים, כאבה זיכרונות משפחתה ועמה וחייכה שסיפרה על נעוריה ואהבותיה. עקבתי אחר כל תמונה שלה שמצאתי. שוחחתי עם בנה הבכור שחי בארצות הברית. הוא חלק עמי סודות שביקש שלא יפורסמו והתרגש מהמחווה הכה צודקת אך המאוחרת, ללמוד על חייה ופועלה של אמו, לחקור אותם ואף להנגיש את סיפורה באמצעות ערך ב"אנציקלופדיה החופשית".
סיפורה של לאה (לודז'ה) המרשטיין-זילברשטיין מרשים ומעורר השראה והתפעלות. היא נולדה באפריל 1924 בוורשה. בגיל 13 הצטרפה לשומר הצעיר. היא גרה בגטו בקומונה ובהמשך גרה ועבדה בחוות הכשרה. כנערות ונשים צעירות נוספות היתה קשרית ולוחמת של ארגון היהודי הלוחם. הקשריות לא סייעו למחתרת או היו הפנים שלה – הן בעצמן היו המחתרת.
הן העבירו נשק וידיעות, החיו את תאי התנועה בגטו והעבירו את בשורת המרד. הן אלו שבמעבר מעיר לעיר קלטו על בשרן ונפשן את החורבן. למדתי שלאה (לודז'ה) המרשטיין-זילברשטיין לחמה במרד ורשה הפולני ב-1944, ואחריו הצילה את חייהם של מנהיגי הארגון היהודי הלוחם. לאחר המלחמה פעלה בשורות ארגון הבריחה, נדדה בפולין ואספה שורדים, בניסיון להעניק תקווה ולסייע בעלייה לארץ-ישראל.
היעלמותה מדפי ההיסטוריה, בייחוד התנועתית, העלתה בי אינספור שאלות וגם כעס. האם בחרה להיעלם אחר פרסום אותה רשימה ב"משמר"? האם הוגלתה מבימת הנצח וההנצחה בסירובה לצו התנועתי, ובעזיבתה את הקיבוץ והמדינה? היא נפטרה בשנת 2014. הרי כמעט הספקנו לדבר איתה, להאזין לסיפוריה, להעניק את מה שאולי היה חסר לה – ההערכה, ההכרה, ההבנה והאהבה של חברי וחברות התנועה על מסירותה בשעה זו.
רציתי להביא את קולה וסיפורה. להחיות אותו ולתקן את העוול שנעשה במחיקתה מדפי העדות המלווים אותנו בתהליך החינוכי, להשתמש בנקודות בסיפור חייה כפתחים ללמידה על בחירתה של תנועה ועל עמידתו של עם ברוחות מלחמה, בשריפה, בדליקה. סיפורה מקפל בתוכו את סיפור השומר הצעיר, תנועת הנוער הציונית הסוציאליסטית הראשונה, משפחות שגוועו, בודדים שעמדו בפני הבחירה לעלות ארצה והתמודדו עם השאלה כיצד להמשיך את קיומו של עם. יצירת ערך אודותיה היה מבחינתי עשיית צדק ותיקון כלפיה וכלפי משפחתה.
לאה האמיצה, החכמה, הרגישה והנועזת, נכנסה ללבי, וגם ללב השותפים והשותפות שלי לדרך, שפנו אלי לאחר שקראו אודותיה ושאלו כיצד להכיר אותה לחניכים ולחניכות שלנו במסעות לפולין. כבר במהלך הקיץ, מדריכי מסעות חדשים, בוגרי השומר הצעיר, נחשפו לסיפורה. זהו סיפור בעזרתו ניתן לפתח ולטפח אמונה בנפשן וביכולתן של נשים ונערות, בכל תחום, בכל מבחן, בכל סביבה.
כחלק מהיציאה של פרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה" מוויקיפדיה, בחרתי שלא לפרסם בה את העבודה שלי. האמירות הבוטות ומחיקת ערכים שהיו פרי עמלם של סטודנטית וסטודנט חידדו את הצורך והחשיבות של הפרויקט. הבחירה שלי שלא להעלות את הערך שם היא מעשה פוליטי וסולידרי מבחינתי. אני מסרבת לשתף פעולה עם מערכת ומנגנונים הפועלים באופן כה בוטה כלפי נשים שהיו מושאי מחקר ומתבטאים באופן כה אלים כלפי חברותיי וחבריי הסטודנטיות והסטודנטים.
השאלה שעומדת בבסיס הקושי להבין את ההתנגדות לחלק מהערכים הללו, היא מדוע בעצם? במי פוגע קיומו של ערך כזה או אחר על אישה, יהודייה או פלסטינית, יוצרת, לוחמת או פוליטיקאית? מדוע כה חשוב לבחון האם הנשים האלו "ראויות לערך" ולהשקיע זמן ואנרגיה בפסילתן ובמחיקתן הערכים אודותיהן? התחוור לי, שגם אם הפלטפורמה יכולה לאפשר דינמיות ואי-היררכיה, השמרנות הפטריארכלית של אוחזים במושכות מובילה אותם להמשיך ולהדיר נשים כשיטה. ההיתממות לגבי "האנציקלופדיה החופשית" ככלי קיבול טהור מאידיאולוגיות, ואחת התגובות, לפיה כתיבה על נשים בו היא "לכלוך הידע" באג'נדה פמיניסטית, כל כך לא רלוונטית לתקופתנו ומתעלמת מכל חשיבה ביקורתית ומכל שיח על יחסי כוח.
תחילה, נבהלתי מכך שאני מופתעת מהתגובות והמעשים החריפים של חלק מפעילי ויקיפדיה, הנשארים אנונימיים, חסרי שם ופנים, מחשש שאני פועלת בבועה פמיניסטית שאמנם ברורה לה צדקת הדרך, אך מנותקת מתהליכים ועמדות חברתיות השונות ממנה. לאחר החששות, ההתרחשויות חידדו לי את השליחות שמוטלת על כתפינו, נשות ואנשי החינוך פמיניסטיות ופמיניסטים.
יש להוסיף ולהאיר בכל תחום ושדה סיפורים ומעשים של נשים שונות, לצד חינוך החושף את יחסי הכוחות המפעילים כל שדה ותחום. לפתח בצעירים והצעירות כלים שיאפשרו לבחון את המודר, המושתק והמופלה. אני מאחלת לנו שהדור הבא של מפעילי ומפעילות מיזמים דוגמת ויקיפדיה, אלה שיושבים ויושבות היום בכיתות ובמעגלי השיח של חברותיי וחבריי השותפים לדרך, יהיו מלאי תשוקה לערער על ההנחות הקיימות היום ולהפוך בעצמם את המרחב הווירטואלי לפמיניסטי, וכי תשוקה זו תחלחל גם בתגובות ובמאבקים פוליטיים בעיצוב דמותה של החברה הישראלית.
יעל אפריאט היא סטודנטית לתואר שני ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל-אביב, רכזת חינוך לנוער במצבי סיכון במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב, אשת חינוך ומדריכת מסעות לפולין