כך תשובות לחלק מהשאלות המסקרנות שעל העטיפה, כמו: האם כל מחקר הנעשה על נשים ועל ידי נשים הינו מחקר פמיניסטי? (כנראה שכן), האם יש שיטות לאיסוף ולניתוח נתונים המתאימות יותר מאחרות למחקר שמבקש להיות נאמן לסדר יום פמיניסטי? (בוודאי), האם ישנן דרכי דיווח וכתיבה ייחודיות למחקרים פמיניסטיים? (ועוד איך) הן חיוביות, מפני שזוהי ההצדקה לחיבור המאמרים והוצאתם לאור כקובץ. 

תשובות לשאלות אחרות על העטיפה, כמו: כיצד ניתן לתת ביטוי למחויבות לסדר יום פמיניסטי בבחירות בשאלות המחקר, באוכלוסיות המחקר ובכלי המחקר, ואילו סוגיות, דילמות ואתגרים מאפיינים עריכת מחקר פמיניסטי, נמצאות בצורה זו או אחרת בכל המאמרים. אך לשאלת היסוד – מה זה, בעצם, מחקר פמיניסטי? – אין תשובה מפורשת, והעורכות והכותבות מעדיפות "למפות את מאפייניו כפי שהם צומחים מפועלן של חוקרות פמיניסטיות מאשר לזקק הגדרה אחת סגורה, שתתקשה לתת ביטוי לעושר, למורכבות ולדינמיות של שדה הידע הפמיניסטי". העורכות מודעות לתשוקה לפשט, ועל כן כבר בעמוד הראשון מתאמות ציפיות עם השורה הראשונה של הקהל הפוטנציאלי, ומצהירות שספר זה לא יציע לחוקרת הפמיניסטית כללי עשי ו/או אל תעשי, כמעט להיפך.

בספר 12 מאמרים העוסקים בכל שלב ושלב במחקר פמיניסטי, החל מנקודות המבט והעמדות דרך ההתמודדות עם בחירת שאלת המחקר וגיבוש כליו, ניתוח הממצאים וסיכומם, שלב הכתיבה ולבסוף: הכשרת הדור הבא. המאמרים אינם כתובים בסגנון מרוחק והכותבות משתפות באופן אישי בלבטיהן, מראות כיצד התמודדו עם קונפליקטים ומזמינות דיוני המשך.

הלשון הננקטת בלתי רגילה באקדמיה: לא רק מה אני חושבת או הוכחתי, אלא גם מה אני מרגישה. העיסוק במושאי המחקר הוא אישי מאוד ובכך משתף את החוקרת עם מושאי מחקרה. זה נוכח בוודאי במחקרים המשלבים ראיונות, כמו במאמר של סיגל נגר-רון שמראיינת נשים מזרחיות בפריפריה וגם במחקרים שמעמידים במרכזם אישה אחת שאיננה עוד בין החיים, כמו במאמר של עינת לחובר, השואלת האם ביוגרפיה על דמות של אישה היא בהכרח ביוגרפית פמיניסטית ומספרת על כתיבת הביוגרפיה של חנה זמר. זה מסקרן במיוחד לנוכח מה שנהגה זמר לומר על עצמה בתור (לא) פמיניסטית.

הספר הוא פרי פועלה של קבוצה אליה חברו הכותבות, ובמאמר הראשון משתפות העורכות בדינמיקה של גיבוש קבוצה של חוקרות פמיניסטיות וכללי ההתנהגות שקבעה לה, החל מתהליך הקבלה שביסודו מתח בין השאיפה להטרוגניות מבחינת  גזע, לאום, נטייה מינית ומעמד באקדמיה לבין המפגש שלו עם המציאות, למשל בקושי של צעירות למצוא את מקומן לצד ותיקות, ופרשת פרישתה של חוקרת פלסטינית מהקבוצה שהובילה לדיון בשאלות האם לשנות את הכללים שקבעו מראש, מדוע בעצם כה חשוב להן לשתף פלסטינית ואפילו: מה יגידו עליהן בקהילה הפמיניסטית.

המאמר האחרון עוסק גם הוא בדינמיקה של קבוצה, כאן של סטודנטיות וסטודנטים בקורס בנושא מתודולוגיות מחקר פמיניסטיות, ובו מציגה ענבל וילמובסקי את התבוננותה בתהליך הלימוד המשותף ומראה כיצד במהלך השתתפותך בקורס פמיניסטי את לומדת המון על עצמך, בין אם את סטודנטית ובין אם את המרצה.

במובנים רבים במאמר זה מתבטאת הפרקטיקה של ההתמודדות עם רב-הגוניות ואי-ההסכמה שחשפו העורכות במאמר הראשון והעולה מהספר כולו, למשל בשפה שבחרה לנקוט בכיתה ובהנחיות למטלות ("ערכת תפירה" במקום "ארגז כלים", "מקווה שתיהני מהתרגיל" במקום "בהצלחה!") ובדיון הלא פתור בשאלת הציונים בקורסים אלה. בסייפא מודה המחברת שגם היא אינה יודעת כיצד ללמד מחקר פמיניסטי, ובכך מתכתבת עם המאמר הפותח. ייתכן שהיה מעניין לתת לחוקרות להתנסות בתרגילים האלה. למשל, לכתוב קטע קצר שמטרתו לברר מהו בעצם הפמיניזם שלהן.

השפה היא כמובן בעלת משמעות: כאסופה של מחקרים פמיניסטיים העוסקים במתודולוגיה פמיניסטית שנכתבו על ידי נשים (מאמר אחד נכתב על ידי גבר), הערת שוליים מס' 1, לפיה "אנחנו כותבות בגוף אישה כדי להתייחס הן לנשים והן לגברים"  כמובן מתבקשת, אך כבר בעמוד הבא כותבות העורכות ש"מטרתנו היא להציב במרכז את ה'איך עושים מחקר' ולא את ה'מה חוקרים'", ולא: איך עושות מחקר ומה חוקרות.

העורכות מעידות כי רבות מקרב כותבות המאמרים בספר "אינן מסתפקות בכתיבת מאמרים רווי ז'רגון, באנגלית, שיפורסמו בכתבי עת יוקרתיים וייקראו על ידי מעגל מצומצם של אקדמאים העוסקים בתחום" וכך גם מלמדים הפרטים הביוגרפיים על הכותבות שבסוף הספר, אך גודש המונחים הלועזיים לעתים מכביד על הקריאה ועלול להפוך את הכותבות שלא בצדק לקלישאה. על רקע זה בולטת לטובה הבחירה לנקוט במושג "האחָרָה".

אמנם תרגומו של אהרן אמיר ל"פטריארכליות" בתור "אבהנות" לא הושרש, ובוודאי לא המונח העברי שמצא איתמר בן אב"י לפמיניזם, אבל אולי היה כדאי להוסיף לטובת הקהל הכללי מילון מונחים כדוגמת זה שנמצא בסוף מאמרה של עמליה זיו. למרות שהעורכות ציינו שהספר אינו מתיימר לסקור את העשייה המחקרית-פמיניסטית בישראל ייתכן שלצד הביבליוגרפיה מוטב היה בכל זאת לצרף רשימת מחקרים קיימת, כפי שעשתה לחובר במאמרה. זה לבטח היה מועיל לסטודנטיות וסטודנטים הן בתכניות ללימודי נשים ומגדר במוסדות האקדמיים השונים ובוודאי בחוגים אחרים בפקולטות למדעי הרוח והחברה המתוודעים מדי פעם למחקר פמיניסטי ובוודאי לפרקטיקה שלו.

הארץ מוסף ספרים, האם שמעת על מאבק האבהנות באישאות,  7 במרץ 2014