השם פיינברג מוכר וידוע בהיסטוריה של ארץ-ישראל בדרך כלל בזכות הגברים במשפחה: ראש וראשון הוא אבשלום פיינברג, לוחם ניל"י שנפל בסיני ובכיסו גלעין תמר שצמח והיה לדקל רב-ענפים. צעיר זה, בן המושבה חדרה, שכפי שלימדה אותנו דבורה עומר בספר "שרה גיבורת ניל"י", שבה את ליבותיהן של האחיות לבית אהרנסון מזכרון יעקב. אחד ממכתבי האהבה שכתב לרבקה אהרנסון הוא הבלדה על אלף נשיקות. למשפחת פיינברג קשורים שמות ידועים אחרים בהיסטוריה של הארץ, ביניהם ישראל בלקינד, מראשי הביל"ויים וממייסדי המושבה גדרה, שהיה הדוד של שושנה, אבשלום וצילה פיינברג, ובן הדוד נעמן בלקינד, לוחם ניל"י שנתלה בדמשק.
צילה פיינברג שוהם
צילה פיינברג (שוהם) נולדה בשנת 1894 ביפו, אחות צעירה לשושנה, שהיתה מבוגרת ממנה בשבע שנים בערך, ולאבשלום המיתולוגי, שהיה מבוגר ממנה בחמש שנים. היא למדה בגן הילדים ובבית הספר העממי העברי הראשון במושבה ראשון לציון, והיתה קרובה מאוד לדודתה, אולגה חנקין, מיילדת שידועה כרגע בעיקר כאשתו של מי שמכונה "גואל האדמות", יהושע חנקין. צילה פיינברג היתה האחיינית האהובה על דודה זו, וספגה ממנה את השקפותיה הפמיניסטיות. לימים סיפרה שדודתה אמרה לה פעם: "לו היו בנות צלפחד רבות יותר – לא היה לנו צורך במלחמת לשיווי זכויות נשים". עם סיום לימודיה בבית הספר לבנות ביפו ואחר כך בגימנסיה העברית הרצליה נסעה מעבר לים, שם המשיכה ללמוד והתמידה בפעילותה הציונית, וגם פגשה את זאב פינקלשטיין (שוהם) שהיה לאבי ילדיה, תמר ודוד, שעם הולדתו ב-1923 שבו ארצה.
שושנה, צילה ואבשלום פיינברג. צילה היתה האחות הצעירה
בשנת 1920 והיא בלונדון, הצטרפה לקבוצת נשים שהקימה את ויצ"ו: עם שובה ארצה ניהלה את בתי הספר החקלאיים של הארגון ואת הפרדס של המשפחה בחדרה. בין היתר כיהנה כיו"ר הוועדה למעמד האישה של ויצ"ו והיתה פעילה בהסתדרות הנשים לשווי זכויות. כבת למשפחה של עובדי אדמה מילאה תפקידים ציבוריים גם בתחום זה, בין היתר בהתאחדות האיכרים ובמועצה לשיווק פרי הדר.
בבחירות לכנסת הראשונה היתה מועמדת במקום השלישי ברשימת הנשים של ויצ"ו לכנסת. רשימה זו זכתה במנדט אחד, וייצגה אותה רחל כהן-כגן. היתה זו הפעם הראשונה והיחידה שמפלגת נשים הצליחה לעבור את אחוז החסימה.
עד לאחרונה, היה המידע בעברית על צילה פיינברג ברשת מועט, למשל באלבום המשפחות של המוזיאון בראשון לציון. הסטודנטית שבחרה לכתוב עליה את הערך בוויקיפדיה קראה עליה לראשונה במאמר של פרופ' בילי מלמן.
דמותה של פמיניסטית לא ידועה זו עוררה סקרנות בקרב סטודנטיות וסטודנטים אחרים בכיתה, מורות ומורים בעצמם. זאת בין היתר כשלמדו כיצד הביעה מחאה כנגד הנוהל שקבעה הנהלת הגימנסיה הרצליה, לפיו תלמידות אינן רשאיות להתעמל במכנסיים אלא בחצאית: באחד משיעורי ההתעמלות הסירה הגימנזיסטית צילה פיינברג את חצאיתה והשתתפה בשיעור כשהיא לבושה במכנסי ספורט קצרים. בעקבות זאת שינתה הנהלת הגימנסיה את הנוהל. כששובצה ככל הבנות ללימודי תפירה, העדיפה ללמוד נגרות יחד עם הבנים.
במהלך עבודתה על הערך לוויקיפדיה עלתה הסטודנטית תמר שטרן לירושלים, לראיון אישי עם בתה של צילה פיינברג, תמר אשל. בעצמה היא אשת ציבור ומעשה רבת-פעלים. היא היתה חברת כנסת, דיפלומטית, היתה חברת משלחת ישראל באו"ם ויו"ר הוועדה למעמד האישה של האו"ם,לימים כיהנה בתור מזכ"לנעמ"ת והיתה נשיאת מועצת ארגוני הנשים בישראל.
אמנם מכתביו הידועים של אבשלום פיינברג היו לאחיות שרה ורבקה אהרונסון, אך הוא התכתב גם עם נשים אחרות שמילאו תפקידים מרכזיים בחייו, ביניהן אחותו, שבין היתר עסקו גם בתפקידיה של אישה בחברה. קטע ממכתב כזה משולב בערך צילה פיינברג בויקיפדיה.
פרופ' יהודה לייב מאגנס, הנשיא הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים, ציין שאבשלום פיינברג היה "היהודי החדש" הראשון; היה זה אחד הכינויים לבני הארץ, ועד מהרה התקבע הכינוי צבר ביחס אליהם. אולי היה אבשלום פיינברג ראשון ואולי לא, אך בדבר מקומו בסיפר ההיסטורי הציוני אין ספק. עכשיו הגיע הזמן שנלמד ונלמד גם על צילה פיינברג (שוהם), ואולי בתוך כך נגלה את דמותו של אבשלום פיינברג כאחיה-של.
נהניתי לקרוא, תודה 🙂
נ.ב. את הספר "אות מאבשלום" יצא לך לקרוא?
עוד נ.ב. אני מסתכלת היטב בתמונות, במיוחד בזו של שיעור הספורט וחושבת לעצמי שאולי בית ספר מסוים בארץ היה יכול ללמוד ממנה דבר או שניים 😉
(תודה על קריאת בוקר מחכימה ומהנה, שיהיה לך יום מצוין!)