פוסט אורחת מאת מיכל פרם כהן

את ספרות ההשכלה והתחייה אהבתי מצעירותי, אך תמיד הצטערתי על היעדרן של סופרות בקרב חבורתם של אברהם מאפו, פרץ סמולנסקין, יהודה לייב גורדון (יל"ג) ושאר הסופרים ששמותיהם מתנוססים על שלטי רחובות בתל אביב. סיפוריה של דבורה בארון, הנושאת בתואר "הסופרת העברית הראשונה", לא משכו את לבי בגלל גלותיותן וקורבניותן של הנשים המתוארות בהם. גם סיפור חייה הרתיע אותי. התמקדותה בעבר הגלותי למרות מגוריה בארץ, הסתגרותה בביתה והעובדה שלא יצאה לחגוג בכ"ט בנובמבר עם אנשי היישוב. חיפשתי גיבורות חזקות ועצמאיות וסופרת שתוכל להוות מקור השראה לתחייה הלאומית, כזו שספרות ההשכלה והתחייה הייתה חלק בלתי נפרד ממנה.

היעדרן של סופרות עבריות מעוררות השראה מספרות ההשכלה והתחייה – הספרות שנוצרה במזרח אירופה במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 – הייתה אחת הסיבות שבחרתי ללמוד ספרות אנגלית ואמריקנית, התחום בו יכולתי להתעמק ברומנים של ג'יין אוסטין, שרלוט ברונטה וג'ורג' אליוט (שם העט של מרי אן אוונס). חלפו שנים, ובעת שלימדתי עברית באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית שמעתי הרצאת אורחת של פרופ' טובה כהן שנושאה הפתיע אותי: כתיבתן של נשים בעברית במאה ה-19. בהרצאה התוודעתי לראשונה לקיומה של שרה פייגה פונר לבית מיינקין, האישה הראשונה שפרסמה רומן עברי ("אהבת ישרים", וילנה 1881), סיפור ילדים עברי ("דרך ילדים", וינה 1886), נובלה היסטורית ("בגד בוגדים", ורשה 1891) וקובץ זיכרונות עברי ("מזכרונות ימי ילדותי או מראה העיר דווינסק", ורשה 1903), הכול תחת שמה האמיתי.

ברומן "אהבת ישרים" מצאתי את דמותה של גיבורה שחסרה לי בספרות ההשכלה והתחייה. פינליה אדלברג, בתו של גנרל צרפתי יהודי המפגינה אסרטיביות ותושייה בהתנהלותה מול ארבעת מחזריה. אציל פולני אותו היא דוחה ללא שהיות בגלל שאינו יהודי, מושל מילאנו המעניק מקלט מדיני למשפחתה ועליה לתמרן את סירובה לו על מנת שלא לאבד את הגנתו, צעיר יהודי חסר כל אותו היא אוהבת, שמשפחתו נרדפת בידי שלטון האפיפיור ברומא, וחסיד גליצאי החוטף אותה לאחר שדחתה אותו, שמביתו היא נמלטת בסיומו של הרומן.

קורות חייה של מיינקין-פונר מעידים שלא נפלה בעצמאותה ועוז רוחה מהגיבורה שיצרה. שרה פייגה, שנולדה בליטא ב-1854, למדה לקרוא עברית בגיל חמש ולדרישתה נשלחה ל"חדר" עם הבנים, שם למדה תנ"ך ותלמוד. הוריה, יוסף ושיינה מיינקין, שהיו שניהם צאצאיו של הגאון מווילנה, איפשרו לה להמשיך את לימודיה העבריים והתורניים עם מורים פרטיים יחד עם שני אחיה, ולאחר מכן בכוחות עצמה. 

בנוסף לכתביה הספרותיים, פרסמה מיינקין-פונר מספר מכתבים ומאמרים בעיתונות העברית, שבאחד מהם כתבה בזכות הוראת העברית וכתבי הקודש לבנות היהודיות: "תורה צווה לנו משה בשפת עבר לא לגברים לבד נאמרה כי אם לכולנו, כולנו עמדנו על הר סיני, כולנו שמענו וכולנו ענינו נעשה ונשמע!" ("המליץ", 1900).

שרה פייגה פונר לבית מיינקין 1937-1854

ב-1909 היא היגרה לארצות-הברית עם בנה מנישואיה הראשונים למשכיל יהושע מזח, בעוד בעלה השני, המחזאי העברי מאיר פונר, נשאר מאחור בפולין עד פטירתו. בכך הפגינה תעוזה בעוזבה את בעלה ובהגירתה ליבשת חדשה בהיותה בשנות החמישים לחייה. כפי שהבחין פרופ' גור אלרואי, רוב המהגרים היהודים לארה"ב היו גברים צעירים שלעתים קרובות השאירו את נשותיהם באירופה.

בעקבות נאומה בוועידת ההסתדרות העברית בניו-יורק ב-1918, נערך עם מיינקין-פונר ריאיון לעיתון היידי "די ווארהייט". בריאיון ביטאה מיינקין-פונר את קשייה ללמוד ולכתוב בהיותה אישה נשואה ואם: "תמיד כעסתי על רבי אליעזר הגדול, שכאשר אשתו שאלה אותו קושיות בלימודי קודש, ענה לה: 'אין חוכמה לאשה אלא בפלך'. אשה טובה רק כטווה. הלא אני מסוגלת ללמוד בדיוק כמו גבר. אבל איך שאני מתיישבת ללמוד גמרא הילד מתחיל לבכות, אני מתחילה לכתוב אך עוד מעט יחזור בעלי הביתה ואני צריכה להתחיל לבשל. נכון! המטבח הוא המקום הטוב ביותר לאשה. מסיבה זו כמעט לא פרסמתי אז".

למרות אמירותיה בזכות שוויון מגדרי בחינוך העברי והיהודי, היא לא השתלבה בין פמיניסטיות רדיקליות בנות זמנה. היא באה מרקע בורגני ולא יצרה קשרים עם חוגים ציוניים סוציאליסטיים באירופה או בארצות הברית. הציונות שלה הייתה קרובה לתנועת "המזרחי". היא נשאה דרשות בבתי כנסת בזכות החינוך האורתודוקסי ובד בבד, התעטפה בטלית והניחה תפילין כיהודייה קונסרבטיבית או רפורמית בת זמננו.

במהלך המחקר שלי על מיינקין-פונר איתרתי התייחסויות לסופרת ולכתיבתה בקרב חוקרי ספרות מרכזיים בארץ ובחו"ל, הבולט בהם הוא דוד פטרסון מאוניברסיטת אוקספורד. פטרסון כלל את מיינקין-פונר במדגם מייצג של סופרי ההשכלה המשניים (לאחר מאפו, מנדלי, סמולנסקין וברוידס) וניתח את ספרה "אהבת ישרים" בשני ספריו על הרומן המשכילי.

יוסף קלוזנר, לעומת זאת, ציין את ביקורתו החיובית של יל"ג על "אהבת ישרים" במסגרת דיונו על תמיכתו של יל"ג בכתיבתן של נשים בעברית, אך מבלי לעסוק ביצירה עצמה או בתוכן ביקורתו של יל"ג. אזכורים נוספים של "אהבת ישרים" ויצירותיה האחרות של מיינקין-פונר יש במחקריהם של בן-עמי פיינגולד, אוריאל אופק ואבנר הולצמן.

נראה אם כן שכתיבתה של מיינקין-פונר הייתה ידועה לחוקרי הספרות העברית בארץ ומחוצה לה, אך למעט מחקריו של פטרסון, היא נדחקה לשולי הקאנון. אחת הסיבות לכך הייתה ביקורתו הקטלנית של הסופר והמבקר בן זמנה של מיינקין-פונר, דוד פרישמן, על שתי יצירותיה הראשונות. על "אהבת ישרים" כתב פרישמן:

המספרת תקרא לגיבוריה "ישרים" ולאהבתם "אהבת ישרים", ואיך נתפלא בקראנו את הפרק הראשון "ההתוודעות הראשונה" ובראותנו איך נערה תמימה הולכת באישון ליל יחידה ואיש זר יפגשנה וידבר באזניה דברים שנוטים יותר להיקרא דברים שבצנעה והיא תעמוד ותשיב בנחת בנחת על כל השאלות באופן היותר מובחר, קאם-איל-פא (בצרפתית: "כראוי" – Comme il faut), האם לא נירוק בלי משים בפני נערה "ישרה" כמוה ונחליט כי בצניעותה וביושר דרכה לא תעלה כביר על בנותיו של לוט?

על "דרך ילדים" הוא כתב: "אמנם כשמו כן הוא: דרך ילדים, גם דרך נשים לו, וכאשר לא יבין הקורא את שער הספר ויאמר: אין בני אדם כותבים כך, כן היה הקורא מביט בספור עד תומו מבלי הבין למה הוא בא".

כתוצאה ממעמדו האוטוריטטיבי של פרישמן במחקר הספרות העברית, הפכה דעתו של מיינקין-פונר ל"כזה ראה וקדש" בקרב חוקרי הספרות העברית. אולם, ביקורתו הונעה במידה רבה מכוח התנגדותו המפורשת לכתיבתן של נשים בעברית, וכן מטינה אישית לסופרת בעקבות פרשת גירושיה מבעלה הראשון יהושע מזח, ידידו של פרישמן. 

לעתים אפילו מחקרים פמיניסטיים על הסופרות העבריות הראשונות, המציינים את מיינקין-פונר, נוטים להמעיט בפריצת הדרך שלה כאישה הראשונה שפרסמה סיפורת עברית מקורית. כך בספרה המונומנטלי של פרופ' רחל אליאור סבתא לא ידעה קרוא וכתוב מיינקין-פונר נזכרת רק בהערת שוליים, כסופרת העברייה השנייה לאחר שרה רבקה רחל לאה סג"ל הורוויץ, "שכתבה הקדמה בעברית לספר תחינות בארמית וביידיש" ב-1796.

אחד הטיעונים שהועלו בפניי בנוגע להדרתה של מיינקין-פונר מן ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה הייתה העובדה שלא הגיעה לארץ ישראל. ואולם, גם פרישמן, ברדיצ'בסקי וסופרים אחרים לא הגיעו לארץ ויצירותיהם לא הודרו בשל כך. יתרה מזו, פרישמן וברדיצ'בסקי התנגדו למפעל הציוני ואף התגאו באזרחות הגרמנית לה זכו.

לעומתם, מיינקין-פונר הביעה במפורש את תמיכתה בציונות בקובץ זיכרונותיה וכן בריאיון ב"ווארהייט" אותו חתמה במלים: "אני עדיין מקווה שבעזרת השם יתברך אזכה לחיות ולנשום בארץ ישראל". נסיבות חייה לא אפשרו לה להגיע לארץ. בעלה השני, מאיר פונר, היה ציוני אך לא היה מעוניין לעלות ונשאר בפולין. בנה השתקע בארצות הברית והיא הייתה תלויה בו למחייתה. אחת מנינותיה עלתה לארץ וכמה חימשים שלה הם ילידי הארץ שעברית היא שפת אמם.

מיינקין-פונר השאירה אחריה תשעה כתבי-יד שלא התפרסמו וכנראה אבדו. בנה הפקיד אותם אצל הרב בבית הכנסת בפיטסבורג אליו השתייך. בביקורי בפיטסבורג ערכתי חיפוש בארכיון של בית הכנסת, אך לא מצאתי דבר. הכיתוב על מצבתה בבית הקברות היהודי בפיטסבורג מצטמצם למילים "אימא וסבתא אהובה" ללא התייחסות להיותה סופרת.

מידת הצדק מחייבת את ההכרה בכך שמיינקין-פונר תישא בתואר "הסופרת העברית הראשונה". הכרה כזו מופיעה למשל באנתולוגיה קול עלמה עברייה: כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה בעריכתם של טובה כהן ושמואל פיינר, הכוללת את מרבית כתביה. בארכיון נשים יהודיות יש לה ערך, שמלמד על ההכרה שקיבלה במחקר פמיניסטי בארצות הברית. העלאתן של יצירותיה של מיינקין-פונר לפרויקט בן-יהודה, שנעשתה לאחרונה, מסייעת גם כן להכניס אותה להיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה.

ד"ר מיכל פרם כהן כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על שרה פייגה מיינקין-פונר (אוניברסיטת בר-אילן, 2017). עיבוד של העבודה לספר זכה בפרס עידוד של "המרכז לחקר האישה ביהדות" ויופיע בהוצאת רסלינג