פוסט אורחת מאת גיא פולת

סבתא שלי היתה "פמיניסטית מהבטן". למרות שהיא עצמה לא יודעת קרוא וכתוב ומעולם לא למדה בבית ספר, זה לא מנע ממנה להודיע לסבא שלי כשהגיעו לארץ שכאן בארץ גם הבנות הקטנות שלה יזכו להשכלה, כי כאן זה אפשרי. וכשאני אומרת השכלה, אני לא מתכוונת "התעקשה שילמדו קרוא וכתוב". לא. היא עודדה אותן ללכת לאוניברסיטה ולרכוש השכלה אקדמית. היום אחת מהן היא רופאה והשנייה ד"ר למיקרוביולוגיה. מנגד, את אבא שלי היא לימדה לבשל ועד היום הוא הבשלן בבית.

סבתא שלי, ז'ולייט, נולדה בצד השני של העולם – בבגדד, אבל לא ברור באיזה שנה בדיוק, כי אז לא נהגו לרשום את שנת הלידה של הבנות. ההנחה המקובלת היא שנולדה ב-1930, ובחג השבועות האחרון חגגנו לה 90. בבית הספר היא היתה רק כמה שבועות בכיתה א', ואז נשרה. כשהיתה בת 13 או 14 חוּתנה בניגוד לרצונה עם בן דוד שהיה בן 25 כשהתחתנו. כבר בגיל 14 או 15 הביאה לעולם את ילדהּ הראשון, ראשון מבין שבעה ילדים.

אבא שלי, אורי, הוא הבן החמישי במספר. הא נולד במעברת כפר ענא, שהיום ידועה כאור יהודה. עד גיל עשר גדל בפחון – לוהט בקיץ קפוא בחורף – בלי שירותים. בגיל עשר חל מהפך והם הועברו לדירת שיכון קבועה באור יהודה – קומה רביעית בלי מעלית, דירת שלושה חדרים אותה חלקו תשע נפשות. אבל הי, לפחות היו מים זורמים ושירותים בבית. 

הם עלו לארץ בחורף 1951 כשהיא אם לשלושה ילדים קטנים ובהיריון עם ילד רביעי. כשהגיעו, דודה שלי, שהיתה אז בת שש, לא הפסיקה לבכות כל היום כי הריסוס ב-די.די.טי הרס לה את השמלה החגיגית שנתפרה לה. המשפחה נשלחה למעברת כפר ענא ואמא שלה (סבתא של אבא שלי) נשלחה למעברת קדימה. אותו לילה היה גשום וקר במיוחד. האוהל במעברה עף ברוח, והם מצאו עצמם תחת כיפת השמיים, חשופים לרוח ולגשם. 

ז'ולייט פולת עם בתה השישית, במעברה בקדימה

כאילו כל זה לא היה מספיק, גם השמיכות שקיבלו מהסוכנות היו מלאות בפשפשים. וכמה שלגדל ילדים זה קשה בישראל של היום, זה היה קשה שבעתיים בישראל של שנות השישים והשבעים – ובייחוד כשאת לא יודעת קרוא וכתוב. קודם כל, את לא ממש יכולה לעבוד. בעוד בעיראק המשפחה שלי היתה מעמד בינוני וסבא שלי היה בעל מתפרה, בארץ הממסד ראה אותו כמזרחי בור.

בעיראק, הלקוחות העיקריים של המתפרה של סבא שלי היו חיילי הצבא הבריטי. דקה לפני שעלו לארץ, הבריטים באו לסבא שלי עם הצעה מפתה: בוא איתנו להודו ותקים שם מתפרה בעבורנו. אחרי התלבטות, סבא שלי בחר ללכת עם החלום הציוני ולעלות לארץ, רק כדי לגלות שאף אחד לא מעוניין בתופר עיראקי, מוצלח ככל שיהיה.

כדי להתפרנס, הוא היה מנקה רחובות באור יהודה (משכורת יחידה שהיתה צריכה לפרנס תשע נפשות), אך הבושה שלא הצליח להתפרנס ממקצועו, ושנאלץ לנקות רחובות למחייתו אכלו אותו מבפנים כל חייו. הוא הלך והסתגר בתוך עצמו ונשאב למחוזות הדיכאון.

כל זה הותיר את כל מלאכת הבית וגידול הילדים בידיה של סבתא שלי. סבתא, שגם היא היתה תופרת, היתה נוהגת לקחת את הילדים לטייל ברחובות תל אביב כשהיא מבקשת מהם "לבחור" בגדים. היא הסתכלה על עיצובי הבגדים שהילדים ביקשו, הולכת לשוק, קונה בדים וחוזרת הביתה. בלילות היא היתה יושבת ותופרת את אותם בגדים בדיוק. במשך שנים, לא משנה מה היינו לובשים וכמה שילמנו על זה, היא הייתה נוזפת בנו שחבל על הכסף, והיא היתה תופרת את אותו דבר בדיוק, הרבה יותר טוב.

פעם טיילנו, כל המשפחה המורחבת, בברצלונה. הלכנו גם למוזיאון פיקאסו. הייתי אז באמצע המאסטר, פמיניסטית צעירה אך עם עשרות קורסים במגדר ברזומה. הלכתי לי במוזיאון, עם מדריך האודיו, עוצרת ליד כל תמונה וקוראת את כל ההסברים. בסוף הסיור שאלתי את סבתא שלי מה דעתה. "הדא (זה) שונא נשים", פסקה בכעס. למה? שאלתי אותה. "את לא רואה שכל הנשים בתמונות שלו עם איברים קטועים?" היא התעצבנה עלי. ניסיתי לגמגם שזה פשוט הסגנון של פיקאסו, אבל היא התרגזה עלי.

כשחזרתי לחדר ולמחוזות הווי-פי בדקתי את הסוגיה, וגיליתי שאכן, יש לא מעט ביקורת על האופן שבו ייצג פיקאסו נשים. איך התביישתי. אני, עם תארים ויכולת נפלאה לצטט את טובי ההוגים וההוגות, לא שמתי לב לתופעה, כי זה לא נכתב בהסברים המנומקים ליד כל תמונה. והנה, סבתא שלי, בלי לדעת ובלי לקרוא כלום, הבינה הרבה יותר טוב ממני.

וזה, בעיני, "פמיניזם מהבטן". היא לעולם לא תדע מי זו גלוריה סטיינם ואם נגיד לה מגדר זו הבנייה חברתית היא תתרגז שמה אנחנו מבלבלים לה את המוח. אבל בלי לדעת את כל זה – היא הרבה יותר פמיניסטית. היא פמיניסטית כי "פשוט ככה זה".

לא קל לי עם סבתא שלי. היא לא מדברת עברית טוב, מדברת בעיקר עיראקית וערבית, וכל העולם שלי כל כך שונה ממנה. איך אפשר להסביר למישהי שלא יודעת מה זה אינטרנט מה זה שיווק דיגיטלי? הפער בינה ובין החיים שלי עצום. אבא שלי הוא היום ראש חוג בבר אילן – ואמא שלו לא יודעת לקרוא. האם יש פער גדול מזה?

סבתא שלי מייצגת דור שלם של סבתות שעוד מעט כבר לא יהיה. נשים מזרחיות שחוּתנו בגיל צעיר, חלקן גם אנאפלביתיות, שחייהן הוקדשו – מבחירה ולא מבחירה – לגידול הילדים. גם השפות שלהן לאט לאט ימותו איתן, העיראקית, המרוקאית, התימנית ועוד. כשהדור של הסבים והסבתות שלנו ימות, השפות האלה ילכו איתן. בניגוד ליידיש ואפילו ללאדינו – אין להן מרכזי מחקר באוניברסיטאות, אין חוגים לרכישת השפה שאפשר להירשם אליהם, אין מופעים ואין תיאטראות. יש את הסבתות ואת ההורים שלנו – וזהו.

אני חושבת הרבה על סבתא שלי. אני כל הזמן חושבת ונזכרת כמה קל בעצם להיות פמיניסטית בעולם שלי. באקדמיה, ברמת גן, במעגל שלי, של החברים והמשפחה – פמיניזם זה בסיסי. נכון שיש הרבה מיזוגניה והרבה מאבקים ולא תמיד הסכמות על מה זה אומר פמיניזם, אבל יש דברים שהם כבר אקסיומות. למשל, שגם ילדות צריכות ללכת לבתי ספר ולאוניברסיטה, ושלחָתֵן ילדות בגיל 14-12 זו התעללות. ולא אחת אני שואלת את עצמי מה המחיר שהייתי מוכנה לשלם תמורת העקרונות שלי.

להגיד לחברים הטובים שלי ש-וואלה, איזה עצבים שאין מספיק מנכ"ליות, מעורר פיהוק. כי זה ברור. להגיד לבעלך שגם הבנות שלך ילמדו לא רק בתיכון אלא גם באוניברסיטה, ושאת הולכת ללמד את הבן הקטן לבשל – כשאת בעצמך לא יודעת קרוא וכתוב ותלויה בבעלך לפרנסתך – זה כבר הרבה יותר קשה.

הפמיניזם שלי ושל סבתא שלי לעולם יישארו בקווים ועולמות מקבילים. היא בעולם של העושות מהבטן, שבו לא צריך תיאוריות מפורטות, לא צריך הגדרות, אלא פשוט ככה צריך לעשות – וזהו. ואני בעולם התיאוריות, המאמרים והמילים. אני אמשיך לשפוך מלים, לכתוב תלי עמודים ולהסביר בכל מקום למה צריך כך או אחרת. למה ההגדרה הזו כה חשובה, ולמה צריך לעשות עניין מכל דבר קטן. 

ועדיין, כל פעם שישאלו מי הפמיניסטית שעיצבה את חיי – אני אגיד: סבתא שלי. 

גיא פולת עוסק בשיווק דיגיטלי ותוכן, ובזמנו הפנוי אוהב לכתוב על נשים בהיסטוריה. הוא בעל האתר Pata Queens, לסיפורים על א.נשים פורצי דרך