ביתת האחיות, שהסתיימה לעת עתה, הציפה את תנאי עבודתן של אחיות במדינת ישראל, ודאי על רקע מצב מערכת הבריאות, אך ספק אם תמנע את המחאה הבאה. כדי לטפל בבעיה צריך להכיר את שורשיה – ואלה מלמדים כי כל עוד אחות נחשב מקצוע נשי טיפוסי, המצב לא ישתנה. מחקרים בנושא נשים בעולם העבודה הראו מזמן שהשתלבות נשים במקצוע מסוים לא פעם הופכת אותו לשווה פחות. במקרה זה, הסיבה נמצאת בניסיונות בראשית ימי המדינה להמריץ צעירות לבחור במקצוע זה באמצעות הצגתו כ"נשי מובהק".
אחות מתלמדת, 1948
בשנות החמישים הכישורים הדרושים לאחיות הלמו את הסטריאוטיפים המקובלים ביחס לנשים. "כל רופא וחולה יודע כי החיוך הטוב והיד החמה של האחות הרחמנייה – כוחם גדול לפעמים מכל הרפואות שבעולם", הסבירה עיתונאית "הבוקר". כדי לחייך או להושיט יד אין צורך לרכוש מיומנויות, ובוודאי להתמחות. מכיוון שכל אישה התברכה בחמלה וברוך, הכסף שתקבל יהיה בהתאם.
הבעיה היתה, שהיה מחסור באחיות. בריאיון לעיתון "דבר" אמרה הרופאה ד"ר טובה ישורון-ברמן שהזמנים השתנו. לפני הקמת המדינה נשים ראו במקצוע "יעוד נעלה בחיים, הנותן סיפוק רב", ועתה, "רואה הצעירה במקצוע האחות פרנסה בלבד, על כן תנאי העבודה הקשים והשכר הנמוך גורמים לה לחפש מקצוע אחר".
היא חשבה שצריך לעודד צבריוֹת ללמוד סיעוד כי זה מקצוע ש"נותן סיפוק רב לאשה באשר היא אשה". הייעוד היה על רקע העלייה הגדולה. צעירות נקראו למקצוע לשם "עבודה בין העולים, כדי להחיש את התמזגותם ביישוב" מה שיתרום גם ל"הבראתו" של ציבור העולים מבחינה תרבותית. הן ממילא אמהות בהווה או לעתיד. כפי שהן נוהגות בבית, יטפלו אחרים.
היו גם ניסיונות ליחסי ציבור. פלורנס ניינטינגל הישראלית הייתה צברית במדים לבנים וחיוך קורן. רבקה גרשוני, אחות במחלקת ילדים ב"אסף הרופא", כיכבה במודעות של בית הספר לאחיות. תמונה שלה גם הוצגה על כלי הרכב של משרד הבריאות בעדלאידע בתל־אביב. זה לא הועיל.
"מה קרה למקצוע האחות הרחמנייה, ששוב אין הנשים נוהרות אליו, כמו עד לפני זמן לא רב?" כתבה עיתונאית אחרת. "האמנם פגו הרומנטיקה והאידיאל הקשורים במקצוע, שייעודו הוא להושיע לחולה ולזקוק לעזרה?". התשובה היתה פשוטה: מלבד הקושי לשלב עבודה במשמרות עם העבודה בבית, שבאופן בלעדי הוטלה על נשים וגזלה את רוב שעות היום, שכר האחות במדינת ישראל היה נמוך ביותר, אבל לא היה נעים להן לדבר על זה.
ברוח זו עצם הדיון בעניין המשכורת היה כרוך בהתנצלות. "מוזר הדבר כי שיחה על המקצוע, אשר הוגדר בפי מטפחתו בארץ, אחיות צעירות ותמימות, שהגיעו למקצוע מתוך רצון לטפל באחרים ולעזור להם, גילו תוך כשנה וחצי שהשכר שקיבלו "נותן תחושה של חוסר הערכה".
סיפוק, תחושת ייעוד אישית, או התגייסות לאומית לא יכולים לשמש מרכיב בתלוש משכורת. זה נכון שבעתיים כשמדובר במקצוע נשי מסורתי. ישראליות כבר הצביעו ברגליים והראו שגם אם הרומנטיקה לא פגה, יש לה מחיר. הטיפול הדרוש לקידום מעמד האחיות אינו טיפול פליאטיבי (כזה המביא להקלה זמנית אך אינו מרפא באמת), אלא ניתוח, במטרה לחולל שינוי תודעתי.
פורסם בידיעות אחרונות, 29 ביולי 2019, עם סיפוק לא קונים במכולת