פורסם בעיתון הארץ

באוקטובר 1959 פורסמה בעיתונות מודעת בחירות מטעם מפא"י, שהזמינה נשים לאירועי "יום האשה". היה זה פחות מחודש לפני הבחירות לכנסת הרביעית, שהיו צפויות להתקיים בתחילת נובמבר של אותה שנה. האירועים שארגנה מפלגת השלטון כללו אסיפות ברחבי הארץ, בהן הדוברות העיקריות היו נשים: בפתח תקווה – שרת החוץ גולדה מאיר, בדימונה – ח"כ בבה אידלסון, בנתניה – ח"כ רחל צברי. באילת דיברה העיתונאית והסופרת ברכה חבס, במושב נהורה "אם הבנים" רבקה גובר, ובעצרת בקריית שמונה השתתפה אל"מ (במיל') שושנה ורנר, קצינת ח"ן ראשית השנייה של צה"ל.

גולדה מאיר נואמת באסיפת בחירות של מפא"י 1959 / פריץ כהן, לע"מ

במודעה הגדירה המפלגה את "יום האשה" בתור "יום מפגן כוחה של האשה, האם והעובדת, וביטוי לכוננות הנשים להתייצב במערכה שתקבע את גורל המדינה והאדם בה". נשים נקראו להצביע למפא"י, ובמיוחד כדי לחזק את הח"כיות מטעמה, "כדי שתוכלנה להמשיך ולהשלים את שליחותן במוסדות הנבחרים למען שלום, יציבות ורווחה". כל זה היה כמובן תוך התעלמות מ"יום האשה הבינלאומי", שצוין כבר אז ומזה שנים גם בארץ, באירועים מטעם ארגוני נשים, ובמיוחד באגף השמאלי של המפה הפוליטית.

ח"כ אידלסון חשבה ש"יום האשה" במפא"י לקראת הבחירות היה יוזמה מצוינת והצלחה גדולה: ציבור המשתתפות היה גאה ונרגש, כל אחת קיבלה את סרט "יום האשה" וענדה אותו על דש הבגד, ראש הממשלה דוד בן-גוריון ניסח ברכה מיוחדת והכי חשוב – רוב הדוברים בכל אסיפה היו, באופן בלתי רגיל, נשים. "יום האשה" במפא"י, תימצתה אידלסון, הוכיח למצביעות פוטנציאליות ש"הן שייכות לתנועה גדולה המכבדת את האשה ומקדישה לה יום מיוחד" והיה "להפגנה פוליטית ולחג נשים גדול".

אירועי "יום האשה" במפא"י הוציאו מהכלים את ליליה בסביץ, מבכירות תנועת הפועלות, שראתה בכך פגיעה במהותו של "יום האשה הבינלאומי". קודם כל, הזכירה במכתב ששלחה לכמה מערכות עיתונים, "יום האשה" מתקיים ב-8 בחודש מרץ, ובכלל מדובר על יום בעל צביון אוניברסלי. "כיצד לא נרתעה היד לנצל מסורת מפוארת זו לצרכים מפלגתיים, למלחמת בחירות ולליבוי שנאה הדדית?", כתבה. "האמנם צרכי בחירות מצדיקים גניבת דעת זו?"

מבחינת מפלגת השלטון, התשובה היתה ככל הנראה חיובית. זו עשויה ללמד לאו דווקא על מצוקה מצדה בישורת האחרונה של מסע הבחירות כשבחרה לפנות לנשים כציבור, אלא על ביטוי של ההנחה לפיה נשים בישראל שוקלות לאיזו רשימה לתת את קולן לא בהכרח לפי עמדתו של הגבר אצלן בבית – אב, בעל או בן – ואף חשוב להן לברר את גישתה של כל רשימה לנושא השוויון.

בפועל, זה לא באמת קרה. עצם ההכרזה של מפא"י על "יום האשה" במסגרת קמפיין בחירות לימדה שגם מפלגת השלטון לא באמת סופרת את הנשים ואפילו לא רואה בהן כוח אלקטורלי משמעותי. הבימה שהוקצתה לנשים היתה מוגבלת והדומיננטיות שלהן על הבימות היתה חלקית וזמנית ביותר. הנושאים שתבעו את תיקונם אליבא דציבור הנשים היו קידום תהליך השלום, חברה ורווחה, שכמו היום נמצאים בתחתית סדר העדיפויות של הממשלה, ולא מדיניות הביטחון.

השאלה האם אירועי "יום האשה" שיזמה מפא"י בקמפיין הבחירות הועילו לה אלקטורלית נשארה פתוחה, אך ברור שאלה לא קידמו את ציבור הנשים בישראל. אמנם מספר המנדטים של מפא"י בכנסת הרביעית עלה ל-47, אך שיעור הנשים בה נותר נמוך ביותר. גם מספר הנשים בכלל הסיעות בכנסת ירד משמעותית: מ-14 ח"כיות בכנסת השלישית ל-10 ח"כיות בכנסת הרביעית.

כמו לפני 60 שנה, "יום האשה" חל בסמוך לבחירות לכנסת, ובמסגרת אירועים שונים שימש בין היתר למפגן כוח בקמפיינים, וגם הזדמנות לחברות כנסת להשמיע לרגע את קולן תוך העדפתן על פני הגברים. כמו לפני 60 שנה, זה היה חלקי וזמני.

כמו לפני 60 שנה, האירועים הססגוניים רק הדגישו את גבולות המרחב של נשים בציבור ואת פריצתם כמדומיינת: בין "יום האשה", בו נשים מוזמנות לקידמת הבימה ולעמודים הראשונים בעיתונים, לבין 364 ימי הגבר. כמו לפני 60 שנה,שיעור הנשים צפוי להיות נמוך מן הכנסות שקדמו לו;מותר לקוות שהן לא תהיינה ממושמעות.

הארץ, גם אחרי 60 שנה פריצת הגבולות של נשים במרחב הציבורי עדיין מדומיינת, 11 במרץ 2019