חולות נודדים ומים רבים

פוסט אורחת מאת שירי קצור

את שרה פרדס לא הכרתי באופן אישי. הגעתי אליה במקרה, לאחר חיפוש אישה משמעותית שעסקה בקיימות, נושא הקרוב לליבי. הבנתי שעקרונות הקיימות מתקיימים בצורה כזו או אחרת בקיבוצים, על כן חיפשתי אישה שהיתה חברת קיבוץ. ערן אליהו, חבר קיבוץ שדות ים, שלף באחת את השם "פרדס" ואמר: "היא היתה ממקימות הנוי של הקיבוץ והתמודדה עם הבעיה של החולות". שרה פרדס היתה מקימת הנוי בקיבוץ שדות ים, מהנדסת מים אוטודידקטית, פיתחה וניהלה פרויקטים לייעול ההשקיה בנוי. 

הגעתי לקיבוץ היפהפה שדות ים, שם פגשתי שלושה מבין ארבעת ילדיה, שקיבלו אותי בחום ובאהבה. יובל, הגר והדס עשו לי סיור בין גינות הנוי שהקימה אמם, סיפרו לי על ראשית הקיבוץ, על אופיה ועל פועלה. פגשתי גם את טובה לבינוב ועירית בן ציון, עמיתותיה במחלקה לייעול ההשקיה, שסיפרו עליה בעיניים נוצצות ועם המון אהבה והערכה. "נורא שמחנו שקראת לנו לדבר על שרה, בעינינו היא אישה פורצת דרך". אחד ממקורות המידע שסייעו לי להבין מי היתה אישה זו היה סרטון שבו תיארה את עבודותיה בקיבוץ ומחוצה לו. דרך הסיפורים השונים התגלתה אישה חזקה, חרוצה, מצחיקה, אכפתית, רגישה, נלהבת, אינטליגנטית, מעוררת השראה.

היא נולדה בשביעי של פסח בשנת 1920 בווילנה שבליטא לאשר ובלהה רפפורט, בת הבין שני בנים. משפחתה עלתה ארצה בשנת 1926 וגרה בשכונת בורוכוב בגבעתיים. במהלך לימודיה בבית הספר החקלאי "משק הפועלות" בגבעת השלושה עבדה בעבודות שונות ביניהן: לימוד עברית, תפירה וחלוקת עיתונים, על מנת לסייע לכלכלת המשפחה. בשנת 1937 הגיעה לקריית חיים כמדריכה בתנועת הנוער העובד והלומד, והצטרפה ל"קבוצת הים" ששאפה להקים קיבוץ שיעסוק בימאות ובדיג. באותה עת פגשה את זאב מאירסון, לימים פרדס, חבר הקבוצה שהגיע מהכשרת נען, לו נישאה בשנת 1940. ב-26 במרץ 1938 החליטה אסיפת הקבוצה ששמה יקרא "שדות ים", על פי הצעתו של זלמן רובשוב שזר, לימים נשיא המדינה, וזאב פרדס. בקיץ 1939 תיכננו לעלות להתיישבות על אדמות קיסריה, אך התכנית בוטלה. בינתיים נחכר שטח לעיבוד זמני בקריית בנימין שבמפרץ חיפה, נקנו כלים חקלאיים וקם ענף חדש: הפלחה.

בשניים במאי 1940 עלו עשרה חברים ראשונים על אדמות קיסריה, ביניהם זאב פרדס. החיים בקיבוץ זרמו במקביל בשני המקומות: בקיסריה ובקריית בנימין. בקיסריה עבדו חלק בדיג והשאר בענפי שירותים. בקריית בנימין המשיכו בעבודות הפלחה ולשם כך נחכר שטח נוסף. בשנת 1942 נערך כינוס בנושא ההעברה לקיסריה והוחלט ליצור במקום תנאים להעברת מרבית הקבוצה. באוקטובר 1943 הועברו ילדי הקבוצה לקיסריה, נרכשה זכות חכירה לשבעים דונם ובקריית בנימין חוסלו הלול וגן הירק. באותה עת הגיעה שרה פרדס אל אדמת שדות ים יחד עם בנם הבכור. היא הקימה את ענף הנוי בקיבוץ וכונתה בפי החברים והחברות "נויניקית".

במסגרת תפקידה התמודדה עם בעיית החולות. "לפעמים אחרי סערה, החול חסם את הכניסה הביתה", סיפרה באירוע "חוג חמישים פלוס" ב-1993. עם התפתחות היישוב נעצרו במקצת החולות הנודדים ממערב, אולם היה צורך בפתרונות יצירתיים כדי למנוע את נדידת החולות באופן משמעותי ולתקוע שורש. פרדס החלה לשתול גן ירק קטן, לטעת אשלים ולייבא אדמת חמרה כדי להיאבק בנדידה. היא תכננה מערכות לניקוז מים, סללה שבילים, ייבאה שתילים מרמת הנדיב, ניהלה ופיקחה על פרויקטים של הנוי, ביניהם פרויקט גן בית חנה, גן נוי הנמצא מחוץ למוזיאון חנה סנש בקיבוץ שדות ים, ונטיעות בבית העלמין של הקיבוץ. 

חברות שותלות בקיבוץ שדות ים. במרכז: שרה פרדס

בספטמבר 1946 פשטו הבריטים על קיבוץ שדות ים ועצרו את שרה פרדס בשל סירובה להגיע לחקירה. "היתה לנו הוראה לא לשתף פעולה ולהתנגד להגיע לחקירה. לכן ארבעה חיילים בריטים גררו אותי לשולחן החקירה. בחקירה ענו כולם ששמם ישראל או ישראלה. הבריטים אסרו אותי ונשלחתי עם עוד כמה חברות מהקיבוץ לכלא בחיפה והשארתי את יובל והגר לבד בקיבוץ כי זאב היה במאסר ברפיח", סיפרה לנכדתה, שירה, במסגרת ריאיון לעבודת השורשים. 
 

היא נשלחה למאסר בעתלית יחד עם עוד ארבע חברות, אסתר זלצר, דבורה רונקין, צילי זוקס ועטרה גוטלאנד, ולאחר כמה ימים שוחררה. בעיתון "דבר" פורסמה ידיעה: "זהו החיפוש השלישי הנערך בקבוצת שדות ים קיסריה שהצבא לא גילה בו כלום. האמנם זוממים השלטונות להרוס משק זה ע"י פעולות צבאיות?". בידיעה דווח על מעצרן של הארבע, כולן היו אימהות לילדים קטנים.

לאחר 26 שנה כאחראית על הנוי, הרגישה צורך לעזוב את העבודה בקיבוץ, מפאת כוחה הפיזי שנחלש וכדי להביא להמשכיות בענף הנוי. בת חמישים לקחה חלק בקורס לתכנון השקיה ברופין כשבסופו היה על המשתתפים לתכנן תכנית השקיה ולהביא אותה לצוות השופטים שהיה מורכב מאנשי מקצוע חיצוניים ומצוות ההדרכה של הקורס. היא תכננה את מערכת ההשקיה של חדר האוכל בקיבוץ, שכללה טפטפות מתחת לדשא, דבר שנחשב אז לחדשני ומורכב. 
 
בעקבות הצלחתה, הוצעה לה עבודה במחלקת ייעול ההשקיה של משרד החקלאות, שם היתה מתכננת ראשונה בין גברים. טובה לבינוב ועירית בן ציון, קולגות שעבדו יחד עמה במחלקה לייעול השקיה סיפרו לי: "במחלקה עבדו רק קיבוצניקים, למעשה כולם היו בחורים ורק שרה היתה אישה. היה זה ענף של גברים. כששרה היתה פותחת את הפה ישר היו מבינים שהיא יודעת על מה היא מדברת".
 
המחלקה לייעול השקיה פעלה במשך שנים תחת משרד החקלאות ובשיתוף עם ארגון הגננים. המשרד הראשי של המחלקה היה ממוקם בתל אביב, וממנו יצאו חברי המחלקה לאזורים שונים בארץ, כדי להעביר קורסי הדרכה סיקור וייעוץ בתחום ההשקיה לגינות נוי, פארקים וגינות פרטיות. היא סיפרה על כך: "בתכנון השקיה בצעתי פרויקטים גדולים מאד שעברו בקורת של מהנדסי מים וועדות קבלה. עבודה מאוד מעניינת שאנשים בדרך כלל מגיעים אליה אחרי לימודים בטכניון, ואילו אני הגעתי לזה מתוך הקשבה לכל מי שניתן ללמוד ממנו". כשנערכו קיצוצים וצמצומים במשרדי הממשלה, המחלקה לייעול השקיה היתה בין הראשונות להיסגר. 
 
פרדס היתה אמונה על מספר פרויקטים רחבי היקף מטעם המחלקה לייעול השקיה, ביניהם רישות מערכות ההשקיה בשדה התעופה בן גוריון, אז מצאה אפשרות להוזלה משמעותית של מערכת ההשקיה במקום באמצעות רישות השטחים כולם באוטומציה על ידי המחשב ושימוש בברז הידראולי ממוחשב. פיתוח וייעול ההשקיה בפארק הירקון היה הפרויקט האחרון שניהלה במחלקה זו. עקב פרישתו של הפארק על שטחים נרחבים היה צורך למצוא דרך יעילה לניצול כמויות המים בעזרת השקיה אוטומטית או על ידי שימוש במי קולחין (מים ממוחזרים). היא קיימה זאת באמצעות שאיבה ישירה ממי הירקון.

שרה פרדס בשנות השבעים

פארק הסלעים ופארק הקקטוסים זימנו לה אתגר נוסף: מכיוון שהצמחייה בכל אזור שונה, היה צריך ליצור הפרדה בין מערכות ההשקיה הנמצאות על אותו השטח. פרדס פיתחה את השליטה על המערכות השונות דרך המחשב, מה שנחשב אז לפריצת דרך. לבינוב ובן ציון סיפרו שהיא "היתה מאד מוכשרת וכריזמטית. כשמישהו בא אליה עם כפתור הוא יצא עם כל החליפה. כל הזמן היתה לה ראייה חדשנית עם מבט קדימה".

באוויר מלוח, על חולות ים נודדים, הוקמה בשנת 2010 פינת שרה פרדס, נקודת תצפית בקיבוץ שדות ים המשקיפה על הים. ילדיה הקימו את הפינה בסיוע של נחשול אמיר, אחראי הנוי. על אף שלא היתה בעלת השכלה גבוהה, שרה פרדס ניחנה בחוש טכני והנדסי יוצא דופן, ראש פרקטי ותפיסה מרחבית שבאמצעותם יכלה לגשר על פערי הלמידה. היא היתה אוטודידקטית בצורה מובהקת, וזכתה להערכה מקצועית רבה גם בקרב אנשי מקצוע מנוסים ומלומדים ממנה.

שירי קצור היא סטודנטית לחינוך דמוקרטי במכללת סמינר הקיבוצים ומרכזת תחום הקיימות באגודת הסטודנטים והסטודנטיות של המכללה 

One thought on “חולות נודדים ומים רבים

סגור לתגובות.