פורסם בעיתון הארץ
אחרי ששירתה בצה"ל בתפקיד לוחמת בפלוגת אופק של גדוד קרקל, עדי דרורי חשבה שזה לא הוגן שרק ללוחמים ממין זכר כתבו שירי אהבה וגעגועים כמו "יש לי אהוב בסיירת חרוב" שחיבר חיים חפר ללהקת חיל התותחנים. אז היא החליטה לכתוב שיר אהבה לקרקליסטית, שהפזמון החוזר שלו הוא כזה: "חברה שלי בקרקל/ יפה שעל הזמן חבל/ והיא לא גברית בכלל".
קרן שפט (משמאל), חן לוגסי ועדי דרורי / דף הפייסבוק חצאית כאן קודקוד
חן לוגסי, ששירתה בתור מש"קית הוראה במקא"מ (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) בבסיס מחווה אלון, חיברה שיר בזמן השירות שלה בצה"ל. השיר נכתב בעקבות הדיסוננס בין העלייה במשקל, כשכילתה את התסכול בשומן טראנס ובסוכר, לבין דמותה שנשקפה מן המראות שהיו פזורות ברחבי הבסיס ומעליהן השלט: "חיילת, שפרי הופעתך". לשיר קוראים "זה סימן שאָת חזיר" על פי המנגינה של השיר "זה סימן שאתה צעיר" בביצוע להקת פיקוד המרכז.
בכיתה ח', כשהחברים של קרן שפט גילו את ההאבי מטאל, היא גילתה את הלהקות הצבאיות; הכי אהבה את "פרחים בקנה" של להקת חיל התותחנים שכתב דודו ברק והלחין אפי נצר. השיר הזין את הפנטזיה שלה לשרת בתור מש"קית חינוך בבסיס אי שם, בת אחת בגדוד לוחמים מאובק ומזיע שילמד ממנה ידיעת הארץ ומורשת קרב.
כמה שנים אחרי שהשתחררו משירותן בצה"ל, שלוש היוצרות והשחקניות מעלות על במה את התפכחותן של נערות ישראליות מן החלום על שירות בעל משמעות, ומשתפות בחוויות אישיות. כמעט ששים שנה אחרי שכתב חיים חפר ללהקת הנח"ל את הלהיט על חיילת שקומתה 1.60 מטר, משקלה 58 ק"ג והיקף החזה שלה 93 ס"מ, הנכדות של דינה ברזילי מסרבות לרוץ כמו תינוקת אחרי שריונר קצת נחמד קצת נבזה ולא מסכימות לשבת על צריח.
בקברט הסאטירי "חצאית כאן קודקוד" בתיאטרון הלאומי הן שרות, רוקדות, משחקות ובעיקר עושות את כל מה ששרת התרבות אומרת שאסור לעשות במדינת ישראל: הן מציגות את צה"ל בתור צבא לא לשכיבות סמיכה על רקע ישנן בנות מ-1967, מפרשות את "ואלס להגנת הצומח" שכתבה והלחינה נעמי שמר בביצוע להקת הנח"ל תוך הדגשת הצביעות בקריאה לשמור על פרחים ובה בעת להפקיר צעירות לטרף, ורוקדות על עמוד על רקע "פשוט שריונר" בביצוע להקת גייסות השריון.
מלבד שירים שמרכיבים את פס הקול של חג העצמאות לישראל, הן משמיעות מבחר שירים ופזמונים מאת חיילים וקצינים קרביים, שעוזרים לחיילים עייפים לזקוף קומה וגם עוד כמה דברים כאן ועכשיו, על בסיס לחנים של פזמונאים ישראלים ידועים. את המילים של רפרטואר זה אי אפשר לצטט כאן, כי הנייר או המסך אינו סובל זאת. אך גורמים בכירים בצה"ל, במערכת החינוך ובממשלה צריכים לבוא לשמוע אותן.
קציני המטה הכללי צריכים לשמוע אותן כדי להתעדכן בתורת הסקסיזם של צה"ל, לטובת שלומה של כל חיילת, לפני ואחרי פרשת בוכריס, שנשבעה והתחייבה בהן צדק לקבל על עצמה ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צה"ל ולציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים. אמהות בישראל כבר יודעות כי להפקיד גורלה של בת בידי צה"ל עלול להיות מסוכן לא פחות מלהפקיד גורלו של בן, כי לא כל המפקדים ראויים לכך.
מנהלים ומנהלות של בתי ספר תיכוניים צריכים לשמוע אותן ולשלבן במסגרת ההכנה לצה"ל שהם מספקים בכיתות, ואחר כך לקיים דיון עם התלמידים והתלמידות על מה ששמעו. בנים בכיתה י"א צריכים להיות מודעים להלכי רוח רווחים אחרי שילבשו מדים ויאכלו אבק. בנות בכיתה י"א צריכות לזכור שהן לא חפץ של אף אחד, גם אם יש לו דרגות על הכתפיים.
שרת התרבות צריכה לשמוע אותן. הפרשנות של "חצאית כאן קודקוד" ללהיטי העבר של הלהקות הצבאיות יכולה לשמש בעבורה אמצעי נוסף במסגרת ההתקפה הכללית נגד התרבות הישראלית הישנה; יש גם גימיק אקטואלי: נשיאת בית המשפט העליון הנכנסת, שופטת בית המשפט העליון אסתר חיות, שירתה בצה"ל בלהקת פיקוד המרכז, שבין להיטיה השיר "מקפלות המצנחים" שמקוות להיכנס עם צנחנים מתחת לחופה.
כשרת תרבות מהליכוד, עלולה מירי רגב לטעון, שכמו יוצרי הסרט "פוקסטרוט", דרורי, לוגסי ושפט פוגעות בדימויו של צה"ל ובמורל הלאומי, ואולי אף תאיים לפגוע בתמיכה בתיאטרון "הבימה", שמעלה את הקברט שלהן באחד מאולמותיו. אך מותר לקוות, שעל רקע פרשת הארווי ויינשטיין שם ופרשת אלכס גלעדי כאן, כקצינה גובהה בצה"ל תבין רגב, כי את שירי המורל שכותבים ושרים חיילי צה"ל וקציניו היום על נשים יש להוקיע בקול גדול ובפומבי, כמו שהיא יודעת. אחרי הכול היא אמנם קודקוד, אבל היא קודם כל אישה.