פורסם בעיתון הארץ

"הסיבה האמיתית לכך שהנוער שוכח את השואה – או רוצה לשכוח אותה, היא זו: אני חושב, שאין עוד נוער בעולם, שאותו מפטמים כמונו בהריגות, בפוגרומים, בשחיטות. ביאליק כתב על עיר ההריגה, וכתבו עוד ועוד על דם ורצח, והרג. הנוער כבר אטום בשטח זה. לכן הוא רוצה לשכוח. כן, המגמה היא לשכוח". את הדברים האלה אמר דן, בן 17 וחצי, במהלך רב-שיח בו דנו בני נוער ישראלים על "הבעיות האקטואליות של חיינו", שתמלילו פורסם בעיתונות בחודש אפריל 1960. 

טקס בבית ספר תיכון בלוד

אחרי 57 שנה דבריו עודם אקטואליים, אף מקבלים משנה תוקף, וגם מלמדים אותנו משהו חשוב: דרוש שינוי בסדר היום של הנוער ביום הזיכרון לשואה. למשל, לפטור אותם מחובת ההשתתפות בטקס. 

בכינוס זה של בני נוער, שיזמה וארגנה מערכת "מעריב", השתתפו בני ובנות 15 עד 18, רובם ככולם ילידי הארץ, שלפי המערכת ייצגו זרמים וקבוצות בחברה הישראלית ובכך היוו "מעין כנסת של נוער בזעיר אנפין". העיתונאי שלום רוזנפלד פתח את הדיון, אותו הנחה העיתונאי והעורך הספרותי ד"ר דוד לאזר. הוא הציג שאלות בנושאים כמו גבולות חופש הביטוי בחברה דמוקרטית, סיכויי השלום עם מדינות ערב, בעיית הפליטים, יחסי ישראל-גרמניה ומסורת מול חידוש במנהגים של חגי ישראל ומועדיו, במיוחד פסח ויום העצמאות. בנושא פרשת השואה, ביקש המנחה לברר האם לדעת הנוער צריך "לשכוח או לזכור" את השואה ומהו היחס לקורבנותיה, במיוחד הניצולים שעלו לישראל.

המערכת ציינה שהדברים הוקלטו, נרשמו והובאו כלשונם, "שום צנזורה לא הופעלה", ואלה פורסמו בכתבה גדולה בגיליון ערב פסח תש"ך, 11 באפריל 1960, תחת הכותרת: "מה חושב הנוער? מה מרגיש הנוער?". התאריך העברי של הפרסום הוא סמלי: ערב חג החירות, שהוא גם המועד בו פרץ מרד גטו ורשה, סמל הגבורה הקלאסית בתקופת השואה. התאריך הלועזי של הפרסום הוא סמלי בדיעבד: ב-11 באפריל 1961 נפתח משפט אייכמן בירושלים, אירוע מכונן בתולדות יחסה של החברה הישראלית לשואה. 

שנה לפני הכינוס, ב-8 באפריל 1959, חוקקה הכנסת את "חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה", בו נקבע מועדו של היום, כ"ז ניסן, ועוגנו כללי טקס, כמו דומיה בת שתי דקות, הורדת הדגל לחצי התורן, קיום אזכרות, עצרות עם וטקסים בבתי הספר ובבסיסי צה"ל. המועד וכללי הטקס שלו, שהחלו נשמרים בצביונם המוכר לנו מאז משפט אייכמן, מוכרים היטב גם לנוער בישראל 2017. כמו הוריהם לפניהם, גם הם משתתפים שנה אחרי שנה בטקס בבית הספר, עומדים דום מול דגל מורד, נחשפים לארסנל פחות או יותר קבוע של שירים ודקלומים, משננים את הצו "דבר לא לשכוח", קמים לשירת התקווה ואחר כך מתפזרים לכיתות, עד הטקס הבא.

אך בקרב דור ההורים של נוער 2017 כבר מסתמן השינוי. ההתרחבות של המיזם החברתי "זיכרון בסלון" מלמדת שבערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה יותר ויותר אנשים בישראל מעדיפים לא לצפות בטקס הממלכתי המשודר בשידור ישיר מכיכר גטו ורשה ביד ושם. הם לא רוצים טקס המוני. הם רוצים להשתתף באופן פעיל במעגל שיח ודיון שמתנהל בפורום אינטימי. עשרים ולכל היותר שלושים איש ואישה, מכונסים בסלון אחד ומשוחחים, בהנחיית המארח או המארחת, על זיכרון השואה הציבורי והאישי, משתפים בחוויות ומספרים היכן זה פוגש אותם כאן ועכשיו.

צוות חינוכי בבית ספר תיכון יכול לעשות אותו הדבר. במקום טקס רשמי בבית הספר, לקיים מעגלי שיח ודיון שיתנהלו בפורום אינטימי. עשרים ולכל היותר שלושים נער ונערה, מכונסים בכיתה אחת ומשוחחים, בהנחיית המחנך או המחנכת, על זיכרון השואה הציבורי והאישי ועל השאלה היכן כל זה פוגש אותם כאן ועכשיו.

למשל, להכיר את פעולות הסעד והחינוך של תנועות הנוער בגטו ורשה שקדמו לאחיזה בנשק ולשמוע על "מרד ינואר" שפרץ שם שלושה חודשים לפני המרד הגדול והידוע. ללמוד שמרד גטו ורשה פרץ בדיוק בערב פסח לא כי היה זה ערב חג החירות אלא מתוך הוודאות של הכיליון. לשוחח על הזיקה בין אירוע זה לבין המועד שנקבע בחוק כיום הזיכרון לשואה בלוח השנה של מדינת ישראל.

במקום לעמוד דום, לשוחח על מחוללי הרצח ההמוני, מתוך הנחה שלא היו אלה שלוחות של "החיה הנאצית" אלא בני אדם, וכי מחנות המוות לא היו "פלנטה אחרת" אלא חלק מהעולם שאנו חיים בו. להכיר את "האזור האפור" כפי שניסח אותו פרימו לוי כשכתב על מנגנוני השליטה במחנות המוות; לדון במשמעות קו ההגנה של אייכמן במשפטו, לפיו הוא מילא פקודות; למשל, להכיר את רצח העם הארמני לפני מאה שנה ולשאול מדוע מדינת ישראל אינה מכירה בו. ללמוד על רצח העם בדארפור המתחולל בשנים האחרונות ולברר מהי מדיניותה של ישראל ביחס לפליטים מאפריקה. לעקוב ביחד אחרי הדיווחים האחרונים מאת מי שהצליחו להימלט מסוריה.

במקום לשמוע נאום, לקרוא ביחד נאום של נשיא או ראש ממשלה בטקס הממלכתי ביד ושם, לשוחח על השימוש התכוף שעשו ועושים פוליטיקאים בנושא, מדוד בן-גוריון דרך מנחם בגין ועד אהוד ברק ובנימין נתניהו, ולשים לב שפרשת השואה נוכחת בחיי היום יום של הציבור לא רק לקראת ובמהלך יום הזיכרון. או אפשר, למשל, להציג את דבריו של נער אחד בישראל 1960, שחשב שהאטימות של הנוער לנושא השואה נובעת בין היתר מכך "שאין עוד נוער בעולם, שאותו מפטמים כמונו בהריגות, בפוגרומים, בשחיטות". לשוחח על ההשלכות של פיטום זה מקץ שני דורות ולשאול מה אפשר לעשות עכשיו כדי שיתחיל לקרות פה משהו יותר טוב.

הארץ, הנוער כבר אטום, 23 באפריל 2017

לטוויטר של באנה אל-עביד, תודה למאי בירנצוויג