הוא עושה איתה סלפי, שואל אותה "זה באסה להיות ניצולת שואה?" ומבקש: "תספרי לנו במשפט מה עבר עלייך, בתקופת השואה, כביכול". אחר כך הוא משחק איתה משחק אסוציאציות ומאיץ בה "לענות מהר, בלי לחשוב" ומברר: "אם לא היתה שואה, איפה היית היום?".

רבקה פלדמן מנסה לספר לו על שנות הרדיפות, על תהליך הדה-הומניזציה והמוטיבציה למחוק את צלם האדם היהודי. מי יכלו להעלות על הדעת שעם שלם ישמיד עם שלם, היא אומרת והוא מגיב: "ברור שבדיעבד קל להגיד שלא קלטתם. אבל בכל זאת, היטלר בשלטון, טלאי צהוב לכולם, נורא קשה, פיטרו אתכם, הוציא אתכם מבתי הספר, מה לא קלטתם?". הוא רוצה שהיא תחתום לו על הספר "יומנה של נערה", ומתלונן שבהשוואה לסיפור של אנה פראנק, שהוא "מורכב וצבעוני", כמו רבקה פלדמן יש מיליון. ניצולת השואה, שבתחילה מגלה סובלנות, מחליטה שהיא קמה והולכת. אבל זה לא קורה כל כך מהר.

ינאי רווה, בגילומו של בן יוסיפוביץ', שחקן התיאטרון הלאומי הבימה, ורבקה פלדמן, שאת דמותה מגלמת כרמל נצר, שחקנית תיאטרון אורנה פורת וקבוצת האימפרוביזציה הדודות, יחד עם דמותו של המפיק האקסצנטרי של "דיבור צפוף, ודי!" בגילומו של אודי ברינדט, יוצר תיאטרון ומלהק לקולנוע ולטלוויזיה, הם חלק ממופע סאטירי חדש בשם "בירה ונזכירה".

זהו פרי יצירתם של שלושה יוצרים צעירים אלה מתחום התיאטרון, בני הדור השלישי, שמתמודדים עם זכרון השואה באמצעות הצבת מראה שחורה, המשקפת את נוכחותה של השואה בשיח הציבורי העכשווי, המתאפיינת בין היתר בניצול ציני, זחיחות דעת ואטימות לב. אך הקשר בין הדמויות במערכון לבין המציאות אינו מקרי בלבד.

ברשימה "ניצול השואה האחרון" שהופיעה בספרה "נחמות קטנות" שראה אור בשנת 2003 (הוצאת גוונים) כתבה רות בונדי: "הכי מתסכלות היו ההופעות בטלוויזיה, מייעצים לך לא לבוא לבוש חולצה לבנה, אלא כחלחלה, ואז אתה מגיע לאולפן, ישר למאפרת. שמים עליך פודרה ומסרקים לך את הגבות, ואצל נשים מורחים מסקרה ושפתון, וכל זה כדי שניראה טוב כשאנחנו מספרים על הרגע האחרון שראית את האמא שלך או על בור של גוויות". היא הסבירה ש"העיתונאים הם לרוב צעירים ובורים, ורוצים שתספק להם רייטינג". המסקנה שלה מהסיפור הזה היתה "עד כאן ולא יותר". 

רות בונדי היא סופרת, עיתונאית, ביוגרפית ומתרגמת עטורת פרסים, ניצולת השואה שעברה את אושוויץ וגרה ברמת-גן. חוש ההומור שלה היה ונותר חד כתער. בעבר השתתפה בתכנית הרדיו 'שלושה בסירה אחת', ובקרוב ייצא לאור ספר נוסף שלה על הומור. השחקנית כרמל נצר, המגלמת את דמותה של ניצולת השואה במערכון "דיבור צפוף ודי!", היא נכדתה. אך גם זה אינו הקשר היחיד של המערכון למציאות הישראלית.

בישיבות הפקה של תכניות טלוויזיה, המתקיימות בימים אלה, משתתף, במודע או שלא במודע, גם ינאי רווה. יום הזיכרון הלאומי לשואה ולגבורה, החל מכוח החוק ביום כ"ז בניסן, כשבוע אחרי פסח, מחייב את ההפקה לכלול בתוכנית אייטם בנושא. עורכים, מפיקים ותחקירנים מחפשים סיפור מרגש, דיבור צפוף ודי, כי זמננו קצר.

בקשות לאייטם על השואה, שאפשר לתמצת "במשפט אחד כביכול", נשלחות בימים אלה על ידי אנשי תקשורת או יחצנים אל מי שעוסקים בנושא השואה בכל ימות השנה. מכיוון שבכל שנה צריך לרגש, דומה שמדי שנה נוסח הבקשות לאייטמים שובר שיא חדש של אטימות. לפעמים אפשר לחשוב שהן בעצמן חלק מטקסט של מערכון סאטירי. אי אפשר לתת פה דוגמה, כי זה בלתי נסבל.

במסעות לפולין מטעם המדינה, המתקיימים לאורך כל השנה, משתתף ינאי רווה. כלשון הכיתוב שמלווה את תמונת המטס של חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ ב-2003, שמפקד החיל הפיץ בקרב ראשי מערכת הביטחון והעניק לראש הממשלה, הוא יודע שבתור יהודי שחי בישראל עליו "לזכור, לא לשכוח, לסמוך רק עלל עצמנו". הוא יודע שהוא צריך "לענות מהר, בלי לחשוב" ושחייבים לתת לצה"ל לנצח. מציאות חייה של רבקה פלדמן המטאפורית בעבר ובהווה מעניינת אותו רק בתנאי שהוא יכול להצטלם איתה.

גם ליד שולחן הממשלה יושב בימים אלה ינאי רווה. גם לשרים אין זמן לרבקה פלדמן, שלא לדבר על דאגה לרווחתה. אז מה אם כמוה אין מיליון כמוה. במדינת ישראל 2017 זה באסה להיות ניצולת השואה. ממשלת ישראל לא מתעניינת בפרשת השואה. מקסימום עושה איתה סלפי, כדי להתיר ולהכשיר באמצעותה גילויים של גזענות ולהמשיך את תיוגה בעולם הנאור בתור יהודית ולא דמוקרטית. גם היא אטומה מכדי ללמוד משהו על תהליך דה-הומניזציה, שיעור שאפשר ללמוד מההיסטוריה של השואה, ובתוך כך לקלוט משהו על עצמה בהווה. לקראת יום הזכרון לשואה ולגבורה צריך לזכור: ינאי רווה זה גם אנחנו.

הארץ, הממשלה לא מתעניינת בשואה, מקסימום סלפי 4 באפריל 2017

למידע בפייסבוק על הופעות בירה ונזכירה