פורסם במוסף ספרים של הארץ
"זוהר רוצָה לעוף" (הוצאת גוונים) הוא ספר לימים שבין הצפירות: בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה; בין הרכנת ראש לזכר החורבן לבין עמידת דום לכבוד התקומה; בין מוות המוני במלחמה ההיא לבין רֵעים שנפלו על חרבם; בין סיפור על ילדה בתקופת השואה, אותו פרסמה המחברת, תרצה דביר, בספרהּ האוטוביוגרפי "הילדה של דודה לולָה" (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2013), לבין סיפור על ילדה ישראלית שאבא שלה נהרג במלחמה.
בדיוק ילדה כזאת, ילדת תקומה ולא ילדת שואה, היתה רוצה תרצה דביר להיות; וכמה נוראה היא משאלת לב זו. הסיפור מתרחש בישראל בשנת 2012. זוהר בת העשר אוהבת לכתוב, יודעת לרכוב על אופניים, תלתליה פרועים ועיניה אפורות. אביה דרור נהרג במלחמת לבנון השנייה, והיא כמעט לא זוכרת אותו; אימה מיכל סיפרה לה שהוא נהרג במהלך שירותו בצבא, ולא יספה. למיכל יש מחזרים ונראה שהיא נכונה לפתח מערכת יחסים חדשה, למורת רוחה של זוהר ולבסוף בברכתה.
כמו ב"ילדה של דודה לולה" האוטוביוגרפי כך ב"זוהר רוצה לעוף" הדמיוני המספרת היא ילדה, וגיבורות הסיפור הן אם ובתה. גם שם וגם כאן חוזרים וצפים חששות ופחדים מפני נטישה. על פי רוב כשאימא הולכת, לעתים כשהילדה יוצאת מן הבית ומשאירה את אימה לבדה.
עם התקדמות העלילה גואים החששות והפחדים והופכים לגל ענק של חרדה, המאיים להטביע את הילדה פעמיים. פעם אחת מטאפורית, כשהיא קמה ונוסעת לעיר זרה בעצמה, ופעם אחרת ממשית, במהלך בילוי בחוף הים, כשהיא קופצת לתוך גל ענק וטובעת, פשוטו כמשמעו. "הנפתי את הידיים והן הכו במים, אבל לא הצלחתי לצאת. לא היה לי אוויר. לא יכולתי לנשום. המים נכנסו לי לפה ולגרון. היה לי חושך בעיניים וגם בראש. איפה אמא שלי? רציתי לצעוק אמא! אמא! בכל הכוח, אבל לא יצא לי קול".
דמות הילדה שהיתה תרצה דביר היא בבואה של דמות הילדה שהיתה רוצה להיות. אימותיהן נעלמות וחוזרות, שתיהן עברו טלטלה בגיל ארבע – ב-1942 וב-2006. הילדה בשואה פאסיבית וסתגלנית, שותקת וכנועה, הילדה הישראלית פעלתנית ויוזמת, בועטת ודוהרת "הכי רחוק שאני יכולה". תמונת ראי זו מושלמת בידי נורית צרפתי, שאיירה את שני הספרים: שם הילדה שמוטת הכתפיים היא עצורה ודוממת, כאו ראש הילדה במהופך, מבטה שובבי, היא מושיטה יד פתוחה ומדברת.
כמו לאימה של המחברת, גם לאימא של זוהר יש מזוודה בה שמורים כל הסודות. כמו לאימה של המחברת, גם היא לא רוצה לחלוק עם בתה את האובדן, והבת מצידה "מבינה שזה עושה לה לא טוב, אז אני לא שואלת". אך מכיוון שזוהר הפעלתנית לא מוותרת, אט-אט נחשפת התמונה המלאה. למראית עין, שיאה הוא המפגש עם גיורא, שמספר לה איך ירו באביה כאשר השליך את נפשו מנגד כדי להציל חייל פצוע. "חשבתי על אבא שלי שהיה כל כך אמיץ וגיבור ובסוף הוא היה 'גופתו של דרור' בידיים של החבר הכי טוב שלו. חשבתי שכל כך חבל שאני לא יכולה להגיד לו 'אבא, אתה גיבור'".
אך רגע עוצמתי מזה הוא כשאימא משתפת את זוהר בכעס על הצבא, על המדינה, על העולם ובכלל זה גם על בן הזוג והאב, ש"הלך למלחמה הזאת והשאיר אותי עם ילדה קטנה". לזוהר היא אומרת: "היית קטנה ולא רציתי לזעזע אותך. אבל גדלת, והגיע הזמן שאספר לך. אבא הלך למלחמה ולא חזר. זה כל כך כאב לי, וגם כעסתי נורא. הוא היה בצבא קבע, ובערך חודש לפני המלחמה כבר עמד להשתחרר. שמחתי. רציתי שנהיה יותר ביחד, שנגדל אותך יחד. ידעתי שהוא ימצא עבודה. הוא היה כל כך מוכשר […] אבל הצבא לחץ עליו שיחתום עוד קבע. והוא חשב שהצבא זה הדבר הכי חשוב בעולם. אז הוא חתם. ואז פרצה המלחמה. והוא נהרג". האם עדיין כועסת, "ולכן אני לא הולכת לטקסי הזיכרון האלה", ו"אני לא רוצה ביקורים מהצבא".
כמו "הילדה של דודה לולה", גם "זוהר רוצה לעוף" טעון סמליות, לפעמים מוגזמת. שמו של האב המת הוא דרור, מי שמציל את זוהר ממוות בטביעה הוא הגבר היחיד שהיא מקבלת בתור בן הזוג החדש של אמה, והיא אף שוקלת לאמץ אותו בתור אב: שמו דניאל וחזותו כשל מלאך מושיע.
המפתח לתעלומה נמצא אצל דודה רווקה זקנה, מעין מכשפה טובה, ש"היה לה בית קטן והיא גידלה צמחי מרפא ומזה התפרנסה", ובנסיעה מתוחה האם והבת מתנגן באוטו השיר "סע לאט". סמליות גלויה פחות ועל כן משכנעת יותר יש במהלך תיאור נסיעתה של זוהר לירושלים, אז היא מנווטת את דרכה בהצלחה כי "המכוניות השרופות כבר חיכו לי בדרך" ומעל לכל בשמה הפרטי של הגיבורה – הרי זוהר זה בעצם כל מה שתרצה (דביר) רוצה.
עשרים פרקי הספר קצרים מאוד, ולא פעם נדמה שלמחברת אצה הדרך: התבגרותה של זוהר והמעברים בין התקופות מהירים כברק. פה ושם יש טעויות שכדאי היה לתקן: בעידן בו ילדה שרוצה לשמוע מוסיקה מחברת את האוזניות למחשב ובעבורה אנציקלופדיה יש רק באינטרנט לא ייתכן שבשעות הבוקר משודרות בטלוויזיה רק "תכניות ממש מרגיזות: קודם לילדי הגן, ואחר כך שיעורים בחשבון ובטבע לכיתות הגבוהות". אימא של זוהר לא צריכה לשאול עוברים ושבים בירושלים איך להגיע לרחוב אלחריזי כי בטלפון החכם שלה ודאי מותקנת אפליקציה של וייז, והיום הצעת חברות נשלחת בווטסאפ ולא בפתק בקלמר.
למראית עין, הסיפור מסתיים בכי טוב. אימא מוצאת חבר חדש לחיים, בתה זוהר מקבלת אותו בחיבוק גדול ובלב קל, והנה שוב היא מרגישה "כאילו אני כל-כולי עפה". אך יותר מכול ספר זה הוא המבט המפוכח של ניצולת השואה על סולם הערכים של החברה הישראלית, בו היא מציגה, גם אם לא ביד אומן, את כרטיס הכניסה הנורא לחיקה, שביסודו ההבחנה בין מוות למוות. בין ביזוי אכזרי של המוות ההמוני באירופה לבין הוקרת המוות ההירואי על אדמת הארץ, גם בעיצומן של מלחמות ברירה. שבעים שנה אחרי השואה, כשהיא סבתא לשבעה נכדים, גם תרצה דביר יודעת: אמנם זו אמנם גאווה להגיד שהיה לך אבא גיבור, אבל בלב היא היתה מעדיפה שהוא יישאר בחיים.