פורסם במוסף ספרים של הארץ

"ב'להבין' אנו לרוב מתכוונים 'לפשט': בלא פישוט עמוק מן הסתם היה העולם הסובב אותנו פקעת לא מוגדרת ונטולת קצה, שמתגרה ביכולת ההתמצאות שלנו וביכולת להחליט על מעשינו. כללו של דבר, נכפה עלינו לצמצם את המוכר לנו לסכימה", כתב פרימו לוי; "התביעה לחלק את השטח בין 'אנחנו' ו'הם' היא כה חזקה, עד שסכימה זו, כלומר החלוקה לשניים בין ידיד-אויב, משתלטת על כל היתר".

תשוקה אנושית זו לפשט, העומדת בבסיס חיבורו 'האזור האפור' בספרו "השוקעים והניצולים", מרחפת על הקריאה בספר קאפו באלנבי מאת איתמר לוין (הוצאת יד יצחק בן-צבי ומורשת: בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, 2015) ולא נותנת מנוח.

ב-12 הפרקים בספר יש תיאור מפורט של 23 מקרים מקרב כמה עשרות משפטים שהתנהלו בארץ, ככל הנראה כ-40 בסך הכול, לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם שנחקק בכנסת ב-1950, שלבסוף הסתיימו בזיכוי או בעונשי מאסר שבממוצע לא עלו על כשנה וחצי של מאסר בפועל. לא קל לקרוא בפרקיו, הגדושים התעללות והשפלה, בכללם מכות רצח, הסגרת משפחות והתעללות בנשים הרות.

הזירה בה הושמעו עשויה להקל על ההתמודדות עמם: בבית משפט מופיעות זו מול זו התביעה וההגנה ובין כתליו מתקבלת הכרעה בין נדיב-לב לאכזר, בין טוב לרע, בין זיכוי לאשמה. זוהי גם נקודת המוצא של הספר שמטרתו אחת: "לחשוף את המשפטים ואת העדויות רבות הערך שנשמעו במהלכם".

חומר החיטוי הטוב ביותר הוא כנראה אור השמש. על כן, בבואו של המחבר לפרסם את שמותיהם המלאים של הנאשמים, שאף מתנוססים בכותרת כל פרק, מצפונו נקי. מי שתהו האם פרסום השמות נחוץ הם המו"לים, בית מורשת בגבעת-חביבה ומכון יד יצחק בן-צבי בירושלים.

המחבר מציג את הדילמה בעמוד הראשון ומסביר שבחר לפרסם כי אין ולא היה איסור בחוק, כי "לכתוב היסטוריה בלי לכתוב שמות, משול לציור דיוקן בלי לצייר את העיניים" ו"המחקר ההיסטורי אינו תכנית כבקשתך והעיסוק בו אינו טיול בגן שושנים בשעת ערביים, מטרתו היא לרדת לעומקה של האמת גם אם זו לא תמיד נוחה" וכי הימנעות מפרסום "מהווה פגיעה בזכרם של מי שנפלו קרבן לאותם סייענים – מאונס או מרצון – ומפחיתה את היוקרה הראויה למי שסירבו להיכנע ללחץ ולפיתויים".

נדמה לי שהצגת השמות בראשי תיבות לא היתה גורעת דבר מן הספר, גם כשמטרתו המוצהרת היא חשיפת מידע: מי שעוסקים בנושא מכירים את השמות ומי שיבקשו לחקור ימצאו על נקלה. המקורות המצוטטים בהרחבה בכל הספר מוציאים את העוקץ מהנימוק השני. על הקושי לחתור לאמת מוחלטת, אם בכלל יש כזו, עמדו עוטי הגלימה עצמם, פורנזית ומוסרית.

זאת ועוד, דבריהם הם במוצהר המקור העיקרי בספר, שהנחת היסוד שלו היא כי תיקי בית המשפט הם "המקור המוסמך ביותר והאמין ביותר". גם זה בעייתי: פסקי דין ופרוטוקולים של בית משפט הם מקורות היסטוריים נכבדים הראויים גם הם לחשדנות, לא כל שכן על רקע תפקודו של בית המשפט כמספר ההיסטוריה (דפנה ברק-ארז, "והגדת לבנך: היסטוריה וזיכרון בבית-המשפט", עיוני משפט).

בעצם, אין דבר בסיפורי המשפטים הללו המאפשר להציג את הדברים כפשוטם. "קאפו", בתקופת השואה ראש יחידת עבודה (קומנדו) במחנה, הוא שם גנרי לנושאי תפקידים בגטאות ובמחנות ובכלל למי שנתפשו בתור "משתפי פעולה", מושג טעון אחר בהקשר של השואה. מי שהועמדו לדין בארץ היו ראשי יחידת עבודה או ראשי בלוק במחנה או שוטרים יהודיים. פעם אחת הנאשם היה רופא, מקרה מרתק שחושף היבט חדש לשאלה מקצועית ומוסרית כאחת.

כותרת הספר, "קאפו באלנבי", מרמזת כנראה לפרשת המשפט בה הנאשם היה איש המשטרה היהודית בגטו בנדין, שתפסה מקום מרכזי גם בסרט התיעודי זוכה פרס האמי "קאפו" של תור בן-מיור, דני סיטון ודני פארן (סט הפקות, 2000). הכותרת באנגלית היא "קאפו בתל-אביב" ובכך מתכתבת עם סרט חדש בנושא ("קאפו בירושלים" של אורי ברבש ומוטי לרנר, 2015). בכל אופן, אין מדובר על נאשמים שמילאו תפקידים במועצות היהודים בגטאות (יודנרטים), אלא על נושאי תפקידים זוטרים.

גם בית המשפט עצמו לא הניח לפשט. מי הוא "אדם נרדף" על פי החוק (מובא במלואו בנספח א' בספר) ובמיוחד סעיף 10, שבכוחו לשחרר מאחריות פלילית? על רקע זה, חוזר ונזכר הפועל "האמין", בעיקר ביחס לשופטים אך גם על ידי המחבר, שבהערות השוליים מראה לפעמים מדוע עדות מסוימת היא בעייתית ואף חסרת כל יסוד.

סימטריה בהכרעות הדין בערכאות שונות ממחישה את הקושי להכריע של השופטים אז ושל הקוראים היום: באחת הפרשיות פסקו שופטי המחוזי כי הנאשם אשם, שופטי העליון זיכוהו. סימטריה ניכרת גם בקטעים מהעדויות: עדה במשפט של ראש בלוק בבירקנאו אמרה עליה ש"היתה שמנה יותר מעכשיו וחזקה", חמישה עמודים אחר כך מובאים דברי הנאשמת, שהסבירה שהיתה "נפוחה [מרעב], לא שמנה".

עד במשפט של קאפו אמר: "ביקשתי שיקחוני לאושוויץ – העיקר היה להיפטר מהנאשם", כעבור שלושה עמודים מצוטט הנאשם שאמר: "אני מצטער שלא נשלחתי לאושוויץ, כיוון שאז לא הייתי צריך לעמוד עתה בפני המשפט". תיאור מפגש בתל אביב בין ניצול שבתקופת השואה שימש שוטר יהודי לבין ניצול שהיה ילד באותו הגטו הוא רשומון. זה האחרון ניגש אל הראשון ושאל אם הוא מכיר אותו, "ענה שלא. הוריד לי המשקפיים והסתכל בי". בעדותו סיפר הראשון: "הוא הרכיב משקפי שמש, הסרתי לו את המשקפיים והבחנתי בפנים מוכרים". מכר משותף שנכח במפגש העיד גם כן וסיפר שהשניים זיהו זה את זה לאחר שהצעיר הסיר משקפיו והפגישה היתה ידידותית. למי, אם כן, להאמין, ועד כמה זה חשוב?

פכים על הבאת הנאשמים לדין מלמדים על ממדיה של ישראל הצעירה: פגשו בהם בקונדיטוריה ובבית קפה, בשירות בצה"ל, ברחוב הראשי במושבה. פה ושם מבצבצות תשובות לשאלה המסקרנת באמת: איך קיבלו את תפקידיהם בגטו או במחנה? שני ראשי בלוק אמרו שקיבלו את התפקיד בעל כורחם; מכאן עלתה השאלה האם היו קרבנות בעצמם ולפיכך יש לפטור אותם מאשמה לפי החוק. באחת הפעמים אמר סנגור: "'הנה מנסים יהודים ליצור גירסה שכאילו היהודים עצמם אחראים לצרותיהם במחנות. הראיה: חלק גדול מעדי התביעה', שמדברי כמה מהם אפילו יוצא 'כאילו הגרמנים היו צדיקים גמורים' ו'כאילו הקאפו היהודי לבדו אשם בכל'".

אין זה הפרט היחיד בספר המהדהד את הטענות של חנה ארנדט ב"אייכמן בירושלים". לצד תצלומי מסמכים, כמו הודעה במשטרה, צו מעצר ורשימת עדים, קטעי עיתונות ותמונות כלליות, למשל של מחנה בירקנאו וגטו בנדין, ישנן גם תמונות פורטרט בשחור לבן של נפשות פועלות בפרשה: השופטים, ביניהם יוסף לם, ניצול שואה בעצמו, וכמה מן הנאשמים, שבדפדוף מהיר אפשר להחליפם זה בזה.

עם זאת, במהלך הקריאה האבחנה אינה מוטלת בספק. בכל פרק רקע היסטורי על הזירה הנדונה – גטו, מחנה – ביוגרפיה קצרה של השופטים ואין כמעט מידע על הנאשמים: מה היה משלח ידם, היכן גרו, האם מסרו אי-פעם עדות מחוץ לכותלי בית המשפט? היעדרו של מידע זה הוא ביטוי אחד של החסר בפרשות אלה, שמשתקף בכותרת המותחת של נספח ב' בספר, "התיקים האבודים", ובו הצגה קצרה של "שרידים לכמה מן התיקים הנותרים" על פי עיתונות התקופה.

היכן הם? אולי אבדו, אולי בוערו. ברור שגם למקורות שכן נמצאו לא היה קל להגיע: במבוא מודה המחבר בין היתר לפרופ' דן פורת ולד"ר רבקה ברוט, שעבודות האיתור שביצעו בארכיון המדינה הקלו עליו מאוד לקבל את התיקים. גם בסופו של יום המידע אינו שלם: פעם חסר שמו הפרטי של שופט חוקר, פעם חסר שם משפחה של עדה.

נוכחותו של "האזור האפור" לפי פרימו לוי בולטת בסיכום, שרובו ככולו מבחר מובאות מדברי השופטים. "יש להביא בחשבון את התנאים האכזריים של חיי המחנה ותפקידו הבלתי אנושי של הקאפו היהודי, ואי אפשר לאחר עבור שנים רבות להרשיע בעד מכה שניתנה באיזו הזדמנות באותם ימים", ציין שופט; "זה הדבר המדהים והאופייני לאותה תקופה, שבאווירת הלחץ היוצאת מגדר הרגיל של הימים ההם שונו מושגי המוסר וערכיו", קבעו שופטים; "זוהי שאלה להיסטוריה ולא לבית המשפט", סיכם שופט בית המשפט העליון יצחק אולשן.

העמוד האחרון בסיכום מלמד שבמובן זה, עמדת המחבר היא שונה: לדידו, משפטים אלה מלמדים ש"מעל לכול: מי שחטאו – באו על עונשם, ובכך הוצב תמרור אזהרה לעתיד. העם היהודי יידע להיפרע ממי שיפגע בו, תהא זהותו אשר תהא, תהא דתו אשר תהא, תהא לאומיותו אשר תהא. ואם יימצאו בתוך העם היהודי מי שירימו יד באחיהם – הם יבואו על עונשם".

על רקע התשוקה לחלוקת העולם לשניים, לידידים ולאויבים, כתב פרימו לוי, "אם התוצאה היא שוויון, הצופה חש מאוכזב ומנושל: ברמה פחות או יותר תת מודעת הוא רצה במנצחים ובמפסידים, ובהתאם לכך זיהה אותם עם הטובים והרעים. כי לטובים מגיע הטוב ביותר, ולא, העולם יתהפך". על כן, "תשוקה זו לפישוט היא מוצדקת, אבל לא תמיד מוצדק הפישוט. זו הנחת עבודה, מועילה אם מכירים בה ככזו ואם אינה תופסת את מקום המציאות; התופעות ההיסטוריות והטבעיות בחלקן הגדול אינן פשוטות, למצער לא באותה פשטות שהיינו רוצים בה".

לצד חשיפת המקורות בהרחבה יתרה, זה בדיוק מה שאפשר ללמוד מהספר הזה: התשוקה לפשט היא טבעית, אך מציאות החיים במחנות ובגטאות בתקופת השואה מלמדת אותנו להתוודע וללמוד מבלי לקחת צד, שכן, כפי שתמצת זאת מיכאל גלעד (גולדמן), חוקר משטרת ישראל שעבר את השואה באושוויץ, ככל שנחקור יותר כך נבין פחות. 

הארץ מוסף ספרים, סיפוריהם של 23 קאפו שנשפטו בישראל, 26 באפריל 2016

על נשים "קאפו", על פרשות משפטיהן של נשים לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם ולשיחה עם מיכאל גלעד (גולדמן) בספר אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית