פורסם במוסף ספרים של הארץ

אדם ותומס הם שני ילדים דומים אך שונים מאוד: בני תשע שנים, יחידים להוריהם, לומדים בכיתה אחת, גדלו באותה העיירה, נכלאו באותו הגטו; האחד אהוד על חבריו, מגלה זריזות ידיים ורגליים, מרחיק ראות, מעדי וארצי, האחר דחוי וגמלוני, שקדן קצר רואי שמשקפיו אבדו לו והוא חולם.

למראית עין, לפנינו עברי ויהודי. אך הדיכוטומיה שממילא עבר זמנה נסדקת לנוכח פריט ביוגרפי חשוב המהדהד באישיותם המתגבשת של שני הילדים לאורך כל הספר: אדם, החזק בגופו, מאמין ונחרץ ומצטט את סבו: "הכל בידי שמיים", תומס, החזק ברוחו, תוהה ושואל ומצטט את אביו: "הכול בידי אדם". לנוכח מערכת היחסים המתגבשת והמתפתחת בין הילדים מקבלת אמירה זו משמעות כפולה: לא בידי אדם סתמי, אלא בידי אדם חברו לכיתה, עתה לחיים.

אמנם ברגע הראשון אדם ותומס לא זיהו זה את זה, אך ברגע שני גילו שהם בעצם מכירים היטב. בימים הרבים שעשו, החל מסוף שנת הלימודים של כיתה ד' עבור בקיץ ובסתיו ועד לחורף הקשה, ביער עבות שהיה לידידם, מתחדדים ההבדלים ביניהם ובה בעת מיטשטשים, כשזה לומד מזה.

מציאות החיים שכפה הכיבוש הגרמני על יהודי אירופה בימי מלחמת העולם השנייה, תושייתן של אמותיהם והקשר האמיץ, שביסודו הישרדות, מחברים אותם יחדיו וקושרים את גורלם. אך יותר מכול מאחדת את אדם ותומס הציפייה לאמותיהן שישובו, כפי שהבטיחו, כל אחת לחוד, והדאגה לשלומם של אבותיהם וגם הסבים והסבתות.

אמנם לגבי אבא ישנה תקווה מסוימת, ולגבי סבא וסבתא ברור שלא יתראו עוד, אך אמהות מקיימות הבטחות, ומכיוון שאימא הבטיחה, הרי תחזור. חזרתה ודאית ומשרה ביטחון, גם אם לא תתרחש מיד, כפי שאומר אדם לתומס: "אמא שלי מקיימת את ההבטחות שלה, ואני מניח שגם אמא שלך. אבל צריך להביא בחשבון את הסכנות".

בדומה לסיפורים רבים שנשמעו בארץ על אימהות וילדים בתקופת השואה, גם סיפור זה מתחיל ברגע הפרידה מאימא, אך אינו נגמר כאן. רגע הפרידה נוכח: שני הגיבורים חוזרים אליו, אם בהקיץ ואם בחלום. דבריה האחרונים של האם כוללים הנחיות מעשיות: גם אמו של אדם וגם אמו של תומס מורות לבניהן ללכת אל דיאנה, שעובדת במשקי ביתם, למצוא אצלה מקלט.

גם במובן זה הספר מתכתב עם המציאות ההיסטורית: באותם ימים רבו ההורים שחיפשו מקלט לבנותיהן ולבניהם בבתי משפחות נוצריות. אך הילדים אינם הולכים לבית הנוצרייה, אלא מחכים ביער לאמותיהם שישובו ובינתיים להיות ילדים טובים. "אני מציע שנאכל ארוחת ערב", אמר אדם לתומס המודאג, "האמהות יבואו ויראו אותנו אוכלים. זה ישמח אותן".

הם אינם הולכים לבית הנוצרייה גם כאשר האם חוזרת על ההנחייה מרחוק: כלבו של אדם מוצא את דרכו אל היער ובקולרו טמון מכתב מאימא, שגם מצאה בעבורו מקלט אחר אצל קרובת משפחה ערירית המתגוררת ליד חורשת הצפצפות. אמנם הימים שעוברים לא הקהו את הידיעה שאימא באמת תשוב, אך עם הזמן נוספה תובנה אחרת: "כמה טוב שאנחנו ביער ולא אצל דיאנה […] אצלה היינו יצורים אחרים, רועי חזירים, או מי יודע מה".

ההכרעה להישאר ביער תלויה בשאלה קיומית: הילדים מצליחים לסגל את עצמם לחיי היער ולמצוא בו מזון. הם לא חדלים מלהתגעגע למאכלים שמבשלות אמותיהם, אך מתרגלים לאכול את הפירות שהם מוצאים בו, מכשירים את קיבתם למאכל דובדבנים ומגלים תשורות כמו מעיל נשכח. בפועל, חייהם ביער מתאפשרים תודות למזון שמגיע אליהם מאישה אחרת, שהיא בעצם ילדה בת גילם, שלוקחת על עצמה את המשימה להזין את שני הבנים ובמובן זה משמשת להם אם חלופית.

הפרטים הביוגרפיים על הילדה מינָה מלמדים שמאז ומעולם הוכשרה לתפקיד זה: אביה נפטר כשהיתה בת חמש, אמה עבדה כעוזרת בית, בגטו עבדה עם אמה בבית חולים ועזרה לרחוץ את החולים ולהאכיל אותם. נהגו לקרוא לה: "המלאך הקטן". אמה הצליחה למצוא זוג איכרים שהיו מוכנים להסתיר את הילדה תמורת כסף. ממדי גופה – הקטן, הרזה והנמוך – מעצימים את יכולת ההזנה שלה, כשהיא מעניקה וכמעט: מיניקה את הבנים. דומה שלרגע היא בעצמה הפכה לכד חלב, וכולה לבנה, צחה וברה. וחלום לבן, כך אמרה לו סבתא של אדם פעם, הוא חלום טוב.

תיפקודה של הילדה השקופה הוא ביטוי אחד לחילופי התפקידים בין הורים לילדיהם בתקופת השואה. כפי שניסח זאת חיים גורי, כשהילדים דואגים להוריהם ומכה בהם ההבנה שלא באב ולא באם יימצאו העצה והתווית הדרך, הרי זהו סופה של הציוויליזציה, והנה עוד ביטוי עז בפשטותו למה שחוללה השואה. חילופי תפקידים אלה ניכרים לאורך הספר גם אצל הבנים, החל בארשת הבוגרת ובקול המבוגר מפי ילד דרך העזרה שמושיטים הילדים לגבר פצוע שמתגלה כמי שהיה, בימים הרגילים, המורה למוזיקה בבית הספר שלהם, ויותר מכול בצורת המחבוא שבנו לעצמם ביער, קן על ענפי העץ.

בהמשך הם מגלים את בעלי החיים ביער: "לפעמים כדאי ללמוד מציפורים" אמר אדם, וכך מהדהד לסיפורי ילדים אחרים על השואה, כמו האי ברחוב הציפורים של אורי אורלב וגם קורותיה של הילדה דוניה רוזן, שהסתתרה ביערות, וכתבה ביומנה ב-15 ביולי 1943 כי "די נעים כאן, אני מרגישה כאילו הייתי בתוך קן יחד עם הציפרים" (ידידי היער, ירושלים: יד ושם, 1954). על אף גילם הצעיר, רואים הגוזלים נכוחה: הקן הוא "מחבוא", והם "נטושים", ויחד עם זאת ישנה גם שמחה, כי "זה נחמד לאכול פירות יער שקטפת בעצמך".

מדוע הם ביער? אולי האמהות שלנו הביאו אותנו ליער  כדי שנתבגר, אמר אדם. "ההתבגרות, עד כמה שידוע לי, אינה מתחילה בגיל תשע", ענה לו חברו. בה בעת נשזרת ההבנה מדוע הם רדופים: "האם זה לא משונה שאנו חיים ביער בלי הורים ובלי ידידים? מה רע עשינו? יש לי הרגשה שזה עונש. לא ברור לי מי מעניש אותנו ועל מה", אמר תומס. "אנחנו יהודים", השיב אדם. כך ההסתגלות למציאות החדשה מתרחשת במישור הפיזי והקוגניטיבי כאחד: זמן היער הוא זמן אחר מזמן בית הספר והכנת השיעורים. דומה שראשיתה של הבנה זו בראשית הספר, כאשר אדם אוכל את התפוח שבתרמילו, כאדם הנוגס מפרי עץ הדעת.

יחד עם זאת, במובן אחד אין זו סופה של הציוויליזציה. אחרי שהתכלה המזון שארזה האם בתרמיל הבן ממלאה אישה אחרת את מקומה. אִם לא הנוצרייה המיטיבה או בת המשפחה הערירית, אזי אישה פוטנציאלית. הישרדותם של אדם ותומס ביער מתאפשרת בזכות מינה, שלוקחת על עצמה את תפקיד הזנתם גם במחיר סיכון חייה, והנה גם בסופה של הציוויליזציה תפקיד ההזנה ממשיך להיות מוטל על בת, "הילדה שלא מן העולם הזה", שמשמיעה לכל אורכו של הספר מילה אחת והיא: "טוב". זו שבעצם נוכחותה ובמעשיה הטובים מלמדת שגם לא בעולם הזה – כמעט מתפתה לומר: בפלנטה האחרת – יש אנשים טובים.

בתוך כך מסמן אפלפלד את הגדרתו למושג הגבורה בתקופת השואה: "עכשיו תהיה לך צלקת והיא תעיד שטיפסת על עצים גבוהים", אמר אדם לתומס בעודו חובש את הפצע על זרועו של חברו. הרוצים ימצאו כאן גם סימן לשינוי שחל ביחסו של הציבור הישראלי לניצולי השואה ולצלקות המטאפוריות והממשיות שלא נמחו מזרועותיהם ומסמנות אותם. אתה גיבור, אמר אדם לתומס שהקיץ מחלום נורא. מינה, שהיתה נכונה להקריב נפשה למען אחרים, "היא לא רק יפה, היא גם גיבורה". בכך מצטרף אפלפלד לקולות מוקדמים שהשמיעו נשים שעברו את השואה והיו אז אימהות, כדוגמת לנה קיכלר-זילברמן, וקראו להעמיד אנדרטה לגבורתם של ילדים וילדות.

עם התקדמות העלילה נמצא רמז לשובן המתקרב של האמהות, ועמה החזרה לציוויליזציה: האיכר הקשיש שפגשו לפתע מכונה בפיהם "סבא". כשאמו של אדם מפלסת דרכה בשלג לקראת בנה שיחררה קול נאקה, "כמותו לא שמע אדם יוצא מפיה", אך לא מן הנמנע ששמע ואינו זוכר: כזו היתה האנקה ששיחררה כאשר ילדה אותו, וכאן ביער ילדה אותו מחדש.

איחוד האמהות והבנים מסמל איחוי, החלמה ותיקון. גם חייה של מינה ניצלו: פצעיה נרפאו, והיא החלה מדברת. איפה אימא שלה? הקוראים יכולים להשלים בדימיונם כיצד אימהות הבנים מאמצות את ליבן גם את הבת, שהצילה את חייהם. גם הבנים מדברים: אמנם "לא קראתי ולא פתרתי תרגילי חשבון, אולם ניהלתי יומן", מדווח תומס לאמו. אחר כך הם מספרים את חוויותיהם. בדבריו שילב תובנה שאין בוגרת הימנה: "על מה שעבר עלינו ביער נוכל לספר רק בשנים הבאות".

בן התשע, שעולה לכיתה ד', קרא את הספר הזה ושאל פעמיים: אימא, זה סיפור אמיתי? לרגעים נדמה לו שאדם ותומס הם כשני ילדים מהכיתה שלו. בעצם ימי המלחמה היה אפלפלד בן הגיל הזה. זהו ספר שמצליח לפצח את המספרים הגדולים ואת נוכחותה המיתית, המיסטית, של השואה, ולהפוך אותה לסיפור משפחתי, שבאמצעותו נִלמד את השואה, מא' ועד ת', כלשון הפתק שמבקשים אדם ותומס להשאיר למינה על מעשיה הטובים: "תודה מכל הלב מ-א' ומ-ת"". בסיפור על שלושת הילדים האלה, שראשיתו בילד א' וסופו בילד ת' ובעיבורו הילדה מ', מביא אפלפלד את האמת על השואה, גם כאן ללא כל תיאור פלסטי של תעשיית הרצח ההמוני. כן בני, זה סיפור אמיתי.

הארץ ספרים, השואה כפי שאהרן אפלפלד מספר לילדים, 16 ביולי 2013