על מי מוטלת האחריות על מקומה המוגבל, מעמדה הנחות ותפקידיה המצומצמים של אישה בחברה? לפני מאה שנה בערך התווכחו על כך מי שלימים יהיה ראש הממשלה הראשון ומי שלימים תהיה רעית הנשיא השני. "דויד טען כלפיי, כמאשים, ואני נתבעת להשיב לו – מדוע כה נחשלות הנשים, מדוע אינן מגלות את כשרונותיהן לא במדע, ואפילו לא […] במוסיקה ובאמנות", שחזרה רחל ינאית, סוציאליסטית ואגרונומית ודמות מרכזית בתולדות היישוב החדש בארץ. "הרגשתי כאילו כל אשמת הדורות חלה על ראשי שלי. ניסיתי להתגונן ולומר שבאשמת הגבר נדחקה האשה לעולם הצר והמוגבל של עבודת הבית: ולא ייפלא שבהיותה מנותקת מבעיות החברה והכלל במשך דורות ארוכים הריהי נחשלת ומפגרת". 

על אף שחלפו דורות מאז, חילופי הדברים בין דוד בן-גוריון לרחל ינאית בן-צבי עדיין אקטואליים ומהדהדים גם בסיפור שלנו, אם כציבור ואם כפרטים. כאן הם משתלבים בפתיחת ספרה של פרופ' מרגלית שילה, המאבק על הקול (הוצאת יד יצחק בן-צבי), שעניינו המאבק בשאלת זכות הבחירה של האישה שהתחולל בקרב הקהילה היהודית בארץ-ישראל בתקופת המנדט.

חשיבותו של הספר הן בעצם השמעת סיפור נשכח ומעניין זה והן בתוספת למדף הספרים של המחקר הביקורתי המלמד שהשוויון בין נשים לגברים בתולדות החברה היישובית ואחר כך הישראלית הוא מיתוס. זה האחרון הוא בלב ליבו של הספר, שמגולל את המאבק לזכות נשים ביישוב לבחור ולהיבחר.

מותר להניח שבעבור רבים ורבות בציבור הישראלי זו הפתעה: זכותן של נשים יהודיות בארץ לבחור ולהיבחר לא פעם נתפשת, ובטעות נתפשת, כזכות שמעולם לא היתה נתונה כאן למחלוקת או ויכוח, ולא פעם משמשת, ובטעות משמשת, דוגמה לכך שיש בארץ שוויון בין נשים לגברים, לצד טענות כמו העובדה שמאז עמדה אישה בראשות הממשלה (וגם זו הזדמנות טובה להזכיר שגולדה מאיר מונתה, ולא נבחרה לתפקיד, אחרי מותו של לוי אשכול). ובכן, למעלה מ-400 העמודים בספר מגוללים את פרטיו של ויכוח זה, שכמעט עשור מלא עד שהושגו.

הספר מחולק לתשעה פרקים: אחרי הפרק הראשון שהוא בבחינת מבוא מציגים הפרק השני והשלישי את מאבקן של נשים למימוש הזכות לבחור והזכות להיבחר דרך המישור המוניציפאלי (באופן סמלי או לא, ראשונה היתה המושבה ראשון-לציון) והלאה הארצי ומשם לדחיות החוזרות והנשנות שעוררו את הקמת מפלגת הנשים (פרק ד). הפרק החמישי מציג את הבחירות הראשונות לאסיפת הנבחרים בשנת 1920, בהן השתתפו נשים ואף נבחרו כנציגות לאסיפה למרות שזכות הבחירה לא אושררה. הפרקים השישי והשביעי מציגים את השיח ההלכתי על זכות הבחירה מזה, ואת פועלה של מפלגת הנשים מזה. שני האחרונים מביאים את הפרק האחרון של פרשה זו, ואת משמעותו של מאבק חשוב זה.

לכל פרק מוקדם ציטוט או מובאה המבטאים את רוחו: מבין התשעה, המתחלקים כנראה חצי חצי בין גברים לבין נשים, דברים שאמרה נחמה פוחצ'בסקי, על פי שילה פמיניסטית מובהקת, ב-1917: "אין אנו יכולות לחיות עוד בלי שווי זכויות בכלל". ככל שהפרקים מתקדמים כך מתרבים הציטוטים מפי גברים דווקא, ביניהם זה של פרופ' יוסף קלויזנר, המקדים את הפרק האחרון, "שאלת זכות האשה היא שאלת זכות הקיום של הציונות".

זה מצטרף לציטוט חשוב אחר שלו בספר, "שאלת הזכויות של האשה […] אינה אלא השאלה הישנה והמחפירה: אם אשה היא בכלל אדם או לא". הציטוטים מפי גברים מתקשרים לשאלה באיזו מידה קיבלו הנשים את זכויותיהן או שלקחו אותן; בספר נוקטת שילה מדי פעם לשון נייטרלית: השגת זכויות אלה.

שמו של הספר דו-משמעי: הקול הוא גם הקול של הנשים עצמן כאלקטורט, אך קול ושתיקה הם מלים רווחות בשיח שעניינו נשים ומגדר בתקופת היישוב וימי המדינה. אלה רווחים גם בספר של שילה, ואפילו במפתח העניינים שלו נמצאת "שתיקת נשים", אך הוא אינו כולל את כל מופעי השתיקה של נשים בו, למשל את שתיקתה של רחל ינאית לשאלתו של בן-גוריון שנזכרה למעלה, וגם אחרות, שמבטאות גם על דרך השלילה, כאשר גברים הם אלה שמשתלטים על הדיון.

מושג אחר המרחף מעל הספר הוא פמיניזם: שילה מסבירה שהמושג לא היה שגור בפי דוברי ודוברות העברית בני הזמן, אך הנשים עליהן היא כותבת בהחלט היו כאלה, בראש ובראשונה כשקראו לשוויון בזכויות לבחור ולהיבחר. על רקע זה, מעניינים מאוד הממצאים לפיהם דווקא נשים שהסכימו לרעיונות המרכזיים של קידום זכויות ומעמד הנשים ואף פעלו במסגרות שונות לקידום הפרקטיקה של רעיונות אלה נרתעו מהגדרה של מה שאנחנו יכולות לקרוא היום "פמיניסטיות".

אחת מהן היא חמדה בן-יהודה. כך, בדומה לסטודנטיות היום, גם אז הסתמנה התופעה של הפער בין הזדהות עם הרעיונות לבין ההגדרה האישית כפמיניסטית או לוחמת למען קידום זכויות הנשים, והנה עוד ממד לרלוונטיות של הספר בעבור ציבור הנשים דהיום, פמיניסטיות מוצהרות או לא מודעות: הנה גם סבתא-רבתא שלנו התחבטה בעניין זה.

חלק מההסבר קשור להיותן של גיבורות הספר קשורות לגברים בעלי עמדה, מעמד ותפקידים ציבוריים: לא פעם בתור אשתו של ובתו של, כמו שפרה הכהן, רחל גוטמן, חנה ויסמן-דיזנגוף, רחל ינאית, חנה מייזל וגם שרה טהון, שלא פעם היתה חצויה "בין דעותיה הפמיניסטיות לבין נאמנותה לבעלה".

סיפוריהן האישיים מלמדים גם על הקושי לאגד מיעוט כה גדול מבחינה מספרית וכה מגוון סביב תנועה או מפלגת נשים. כך קריאתה של דמות מעניינת מאוד בספר, שרה גליקליך-סלוץ, "הבה נסתדר תחת דגלה של האשה העברייה!" מקבלת באופן זה משמעות כפולה, לא רק במובן של להתארגן אלא לשם אחדות שורות בין נשים לבין עצמן.

לא בכדי צבע העטיפה של הספר הוא אדום: אחת הסיבות שמונה שילה להדחקתו של סיפור המאבק לזכותן של נשים ביישוב לבחור ולהיבחר מהסיפר (נרטיב) ההיסטורי המקובל היתה קשורה לזיקתן ולפעמים לאי זיקתן לתנועה הדומיננטית אז, היא תנועת העבודה. הדרת הנשים מההיסטוריה של היישוב במיוחד בשנים הראשונות שלו, שנות העשרים, נידונה ועומדת ברקע של הספר, ושילה נותנת לה כמה הסברים: לצד ההקשר הפוליטי הישיר, גם העובדה שהסיפור ששילה כותבת עליו אינו הפרק האחרון במאבק של נשים לקידום, השגה ומימוש זכויותיהן, אם מתוך שוויון ואם מתוך שונות.

סיפור פועלן של הנשים בשנותיו הראשונות של היישוב בארץ למימוש זכויות יסוד בחברה דמוקרטית הוא פרק חשוב ומרכזי בסיפורה של החברה היישובית המתגבשת בכללה: אבן היסוד של החברה הוא חלוקת התפקידים בין המינים בה, וגם בארץ זכויות הנשים מאיימות על הסדר הקיים. כך לאור (ומוטב: לחושך) מקומה של האישה בשיח ההלכתי ביהדות, כך בקרב אומות אחרות, כמו האמריקנית: מוכרת וידועה התכתבותם של אביגיל וג'ון אדמס לקראת ועידת פילדלפיה בה תנוסח החוקה הפדרלית של ארצות הברית (1787), שם היא מזהירה שלא יישכח את המיעוט הגדול ביותר. במובן זה, סיפור פועלן של הנשים בשנותיו הראשונות של היישוב בארץ למימוש זכויות יסוד בחברה דמוקרטית משמש מראה לדעת הקהל הכללית בקרב הנהגת היישוב המתגבש. סיפור זה הוא בבחינת אחד הפרקים הראשונים: ההיסטוריה של החברה הישראלית במדינתה כמו גם החברה שאנו חיות בה מלמדת שזה לא נגמר, ודרכנו גם עתה עדיין לא קלה היא.

פורסם גם בקולך