שנית, בבחירה להתמקד בביוגרפיה האישית של "גיבורה לאומית, קדושה, מאובנת" זו, תוך התעלמות מכוונת מפרשת השליחוּת מעבר לים ופרשת מקומה בהיכל הגבורה הישראלי שביסודו אופן מותה, על ההיבטים הפוליטיים, החברתיים וגם המגדריים שלו. אך פרשות אלה הן בבחינת נוכחות נפקדות בספר, ודומה שאי אפשר אחרת.אמנם  המחברת מציינת כי כתביה של חנה סנש "פותחים צוהר להבנת עולמן של 'נשים מן השורה'" בארץ באותם ימים, "מהגרות בעלות רקע אתני ותרבותי שביקשו להפוך לחלוצות" וזה כנראה נכון, אך סיפורה של חנה סנש לא היה ולא יכול להיות סיפורה של 'אישה מן השורה'. כך גם לאורך שבעת פרקיו של הספר המעניין הזה, לרבות הנספח ובו תמלילי ראיונות מרתקים עם חברותיה למשק ולא לנשק, אין אנו שוכחות שזו הצעירה שכתבה את השירים המזינים את טקסי הזיכרון מדי כ"ז בניסן.

בה בעת אנו לומדות שהגפרור שהצית להבות הוא בעצם אישה חכמה ויפת תואר, שאפתנית ומפוכחת, שניחנה בכישרון כתיבה ובחוש הומור מפותח, ושהתקשתה בקיום קשר זוגי, בין היתר מפני שביקשה לבסס את הקשר על קירבה, ידידות ושפה משותפת, ומידת השכלתה ועושרה התרבותי הרתיעו גברים – והנה עוד מרכיב ההופך אותה, אך לרגע קט, לאישה כמוני וכמוך.

הספר מתאר את חייה של חנה סנש עם בואה לארץ והיא כבת שמונה עשרה עד הימים שקדמו ליציאתה לאירופה והיא כבת עשרים ושלוש, וכלשון העטיפה, את חוויותיה כמהגרת מספטמבר 1939 ועד ינואר 1944, ניסיונותיה לעצב מחדש את זהותה הלאומית, המעמדית והמגדרית, ולהפוך מבורגנית הונגרייה לעברייה סוציאליסטית שחשוב לה ללמוד מקצוע ולהיות חלוצה חקלאית אך מציאות החיים אינה מאפשרת לה זאת מפני שהיא אישה.

בכך מצטרף הספר למחקרים המלמדים שגם אז היה השוויון בין המינים בבחינת מיתוס, וגם צעירות ללא ילדים לא יכלו להגשים את השוויון כפי שהתחייב מהאידאולוגיה. מידע זה אמנם אינו מפתיע ומרעיש, אך במקרה של הצנחנית שלא שבה יש לו ערך מוסף: ברוח דימויה של ג'ואן סקוט בכותבה על מגדר והפוליטיקה של ההיסטוריה, כאן לא דמות ציבור הנשים בישראל ואפילו זו של האישה בקיבוץ מוארת באור חדש, אלא פרוז'קטור מציף את האנדרטה מזווית שונה, ובכך בהכרח מסלק את הממד המוכָּר, הפלקטי, הפשוט והפשטני.

גם ההקשר הפוליטי של דימויה נוכח נפקד בספר: אמנם היבט זה חיוני בעיקר בדיון על הבנייתה כגיבורה לאומית אחרי מותה, אך מתגלה כרלוונטי גם בכל הידוע על חייה. בבואה לקרוא ואחר כך לתרגם את הכתבים גילתה גליק עריכה מגמתית, שביסודה מוטיבציה להתאים את דמותה של חנה סנש לנורמות ולערכים המקובלים בני הזמן. זאת החל מהמדורה הראשונה של הספר חנה סנש מ-1946 דרך המהדורות הרבות ועד האחרונה (בינתיים?) ב-1994, שגם היא "מביאה את היומן החלקי והמשוכתב בלבד ורק כ-40 מתוך מאות המכתבים שכתבה".

גליק השוותה בין מהדורה זו לבין מחברות היומן המקורי והמכתבים שהופיעו בספר בהונגרית ב-1991, ומצאה שבעברית נעשתה "עריכה אידיאולוגית". מילים הוחלפו, נימה מהססת הפכה נחרצת וביקורת מותנה. על כן אסורה בארץ חדשה לא רק מתקן עוול אלא משמש בסיס אפקטיבי לבחינת דמותה של חנה סנש, "קרוב ככל האפשר לקולה שלה".

סיפור הגירה זה מלמד על דמות מורכבת של צעירה מתלבטת, מתאכזבת ולעתים פגועה (דומה שלא בכדי בחרה המחברת לפתוח את הספר במובאה של המשוררת שכאבה בעצמה את שתי המולדות), שגם קראה תיגר על המציאות היישובית כפי שחוותה אותה על בשרה ואף שילמה מחיר. כך בימים בבית הספר החקלאי לצעירות בנהלל, להם מוקדש הפרק השלישי, המתאר את חייה במוסד דכאני זה תחת שליטתה של חנה מייזל שהיתה "דיקטטורית גדולה", בהם כילתה ימיה בעבודת שירות מונוטונית ואוטומטית שעוררה בה תסכול רב.

פעם אחת התגנבה, כמרים ברץ בדגניה בשעתה, לחלוב פרה בסתר, "כי בכל זאת זה בלתי נתפש שאחרי שנתיים של לימודי חקלאות אדם לא יידע לחלוב". מציאות החיים בקיבוץ שדות ים היתה דומה: "היום כיבסתי 150 זוגות גרביים, חשבתי שאשתגע. ואפילו זה לא נכון. לא חשבתי כלום". הנה כי כן, עוד רגע תשליך המיידלע את הגרביים מאחוריה ותעלה על מטוס.

האם היתה חנה סנש פמיניסטית? בהנחה שההגדרה מתייחסת למידת המודעות לאי השוויון בין המינים, כתביה מלמדים שהתשובה שלילית. אמנם היא תיעבה את מלאכת הניקיון והבישול, אך זאת לא מפני שביקרה את תיעול הנשים לעבודות האלה. גליק מסבירה זאת על רקע ילדותה הבורגנית של סנש בהונגריה, שם נשים מהמעמד הנמוך מילאו את תפקידי השירות. על כן הזיקה בין תודעתה המעמדית לתודעתה המגדרית היתה רופפת. כל זה מסביר את נכונותה למלא תפקידים אלה בשנותיה הראשונות בארץ כמעין הכשרה לעבודה אמיתית, יצירתית ויצרנית, דהיינו של גברים.

דומה שבשאיפתה כפי שהיא נחשפת בספר להידמות לצבר, ובקיצור להיות 'כמו גבר', משתתפת חנה סנש בבניית המיתוס של עצמה. אך כמו במקרים אחרים של נשים בהיכל הגבורה הישראלי, גם כאן זמניות החצייה את גבולות המגדר חיונית לקיומו של מיתוס הגבורה של נשים ושימורו. למרות המאמץ, גם בפרקי חייה וגם אחרי מותה היתה חנה סנש ועודנה אישה ללא ערעור ופקפוק, במקרה שלה 'ז'אן דארק הישראלית', הבתולה (בנספח הראיונות המעניין שמביאה רותי גליק בסוף הספר רומזת על כך חברתה חווה אייכלר) הקדושה שלנו.

מידת המורכבות של דמותה העולה מן הספר מתכתבת עם גלגולי דמותה כאייקון תרבותי בשנים הבאות, למשל במחזות על הבמה כדוגמת "חנה סנש" של אהרון מגד (1958). חנה סנש אהבה את הבמה ואפילו השתתפה בכתיבת סאטירה שזכתה לפרצי צחוק אדירים מצד הקהל ולדיכוי מצד הממסד שראה בזה בדיחה על חשבונו. זו לא היתה הפעם היחידה בה הרימה בכוח קולה וזה לא התקבל בברכה. בתוך כך דומה שאי אפשר להימנע מלשגות בספקולציה ולתהות מה היה קורה אילו נשארה בחיים, שאלה שמעלה גם המחברת, המספקת רמזים: כנראה מחנכת ומורה, לאו דווקא בקיבוץ.

לכאורה, הספר "אסורה בארץ חדשה: סיפורה של המהגרת חנה סנש" עלול לעורר אי-נוחות מסוימת: מהגרת, לא עולה; אסורה, לא חופשייה; ארץ חדשה, לא ארץ מולדת. הפורמט הידידותי כספר כיס המתכתב עם ספרים מוקדמים על השואה כדוגמת הספר בנדודים ובמחתרת של רניה קוקלקה הרשקוביץ שראה אור בשנת מותה של חנה סנש ומסביב למדורהשל יצחק שדה שהופיע בשנה בה ראתה אור המהדורה הראשונה של הספר חנה סנש: חייה, שליחותה ומותה שיכלו להיתחב בתרמילו של כל פלמ"חניק, עלול לאיים; ספרה של גליק מתאים בגודלו לנרתיק הטאבלט של סטודנטית בפקולטה למדעי הרוח.

למראית עין, הנה עוד ספר שסודק מיתוס ובתוך כך מערער על סלעי קיומנו, אך ההפך הוא הנכון. בדומה לחיוניותו של הסיפור האחר לאישוש ולאשרור קיומו של הסיפור האחד, כך מחזקים פרקי חייה של הגיבורה הלאומית במותה את מקומה בזיכרון הישראלי, ודווקא הם מלבים בו את האש; אולי בזכותם מקומה באמת לא ייגמר לעולם. ואולי 2014, השנה בה יום מותה ההירואי יגיע לגבורות, תימצא ראויה להוציא סוף סוף לאור את יומניה ומכתביה בשלמותם בעברית.

מוסף ספרים של הארץ, חנה סנש ז'אן דארק הישראלית, 4 באפריל 2013

לספר אסורה בארץ חדשה: סיפורה של המהגרת חנה סנש מאת רותי גליק, הוצאת פרדס