גם לאנה פראנק דרוש משהו מלבד בעל וילדים

אנה פראנק היא היוצרת והגיבורה של הספר הידוע ביותר על השואה בארץ ובעולם, מהמפורסמות ומהידועות מקרב הנשים בשואה. סיפורה עובד למחזה ולסרט, יש רחובות על שמה, ואולי הספר ממשיך להיות מתנה נאה למתבגרת. "יומנה של נערה", אחד הספרים המרכזיים בארון הספרים הישראלי, ראה אור לראשונה בעברית לפני 60 שנה, תרגום של Het Achterhuis הבית האחורי, שהופיע בהולנד כשש שנים לפני כן. היתה זו גרסה ראשונה ליומן שכתבה במחבוא ברחוב פרינסחראכט 263 באמסטרדם בין יוני 1942 לאוגוסט 1944. גיבורת שואה זו היתה שונה לא רק מגיבורות השואה שאחזו בנשק בגטו וביער, אלא גם מנשים אחרות שבתקופת השואה גילו התנגדות ברוחן וגם מנערים ונערות אחרים שכתבו אז יומנים. 

 
אנה פראנק, מחברת יומנה של נערה פורסם לראשונה בעברית בשנת 1953

אנה פראנק

אנה פראנק היתה גיבורת תרבות ששורשי ההוקרה כלפיה לא היו בארץ. הממד האוניברסלי של סיפורה הוא שדחף אותה לחיק החברה הישראלית המתגבשת, שמצאה בקורות הנערה שמתה בברגן בלזן מקור לגאווה לאומית וכמעט בכוח הפכה את הסיפור שלה לציוני.

בשנות החמישים היה "יומנה של נערה" רב-מכר בארץ: עם הופעתו בעברית בשנת 1953 פורסמו קטעים ממנו בעיתון מעריב, אז רב תפוצה והשפעה, והספר נשלח במתנה למנויי דבר השבוע. ב-1957 העלה תיאטרון הבימה את המחזה "יומנה של אנה פראנק" בבימויו של ישראל בקר. נסים אלוני תרגם את המחזה שכתבו פרנסיס גודריץ' ואלברט הקט והצליח מאוד בניו יורק שנתיים קודם לכן. גם בארץ זו היתה הצלחה קופתית. לתפקיד אנה נבחרה עדה טל.

באודישנים לתפקיד הראשי בסרט The Diary of Anne Frank נבחרה מילי פרקינס לתפקיד. זה היה סרטה הראשון והוא הפך אותה לכוכבת. מאז שיחקה בסרטים ובסדרות טלוויזיה, ביניהן אופרת הסבון צעירים חסרי מנוח. הסרט "יומנה של אנה פראנק" היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, ביניהם הסרט הטוב ביותר, אך הפסיד ל"בן חור".

בסוף שנות החמישים יזמה מערכת מעריב לנוער משאל קרב תלמידי תיכון בו התבקשו לספר מה קראו לאחרונה: במקומות הראשונים נרשמו ספרים מתורגמים. יומנה של נערה הגיע למקום השני, אחרי עלובי החיים. במשאל דומה שערך עיתון אחר הגיע גם כן למקום השני, הפעם אחרי אקסודוס. הספר עורר בנערות ובנערים לכתוב יומן אישי בעצמם.

שחקנית תיאטרון הבימה עדה טל בהצגה יומנה של אנה פראנק שעלתה בפעם הראשונה בשנת 1957. פוסט שפורסם גם בתור מאמר בעיתון הארץ, גם לאנה פראנק דרוש משהו מעבר לבית וילדים, קריאה חדשה ביומנה של נערה

השחקנית עדה טל בתפקיד אנה פראנק, הבימה (1957)

כך קמה אנה פראנק לתחייה, ובעברית: הכול הדגישו את תמימותה ורגישותה, וברוח דמותה בהצגה גם אלמנטים נשיים מסורתיים. עיתונאי מעריב שמואל שניצר, שגם תרגם את היומן לעברית, כתב שלדעתו לפי היומן אנה פראנק היתה "אמיצה וחזקה" אבל הדמות על הבמה הציגה אותה דווקא כ"מפוחדת, היסטרית, חלשה". בהתאמה, הועצמו אלמנטים גבריים בדמותו של האב, אוטו פראנק, ששיוו לו "קווי גבורה ולווית-עוז". שניצר לא אהב את זה, אבל הסביר שכנראה זה הכרחי בתהליך עיבוד היומן למחזה מצליח. הוא צדק: התאמת תכונות הגיבורה לסטריאוטיפים מקובלים בחברה הישראלית כמעט הכרחית להצלחה מסחרית.

על כן ברור מדוע חלומותיה ושאיפותיה של אנה פראנק שלא עלו בקנה אחד עם הנורמות האלו הוצנעו, על אף שאלה ברורים מאוד: "אני רוצה להתקדם", כתבה באפריל 1944, "איני יכולה לתאר לעצמי, שאצטרך לחיות כמו אמא […] וכל שאר הנשים העושות את עבודתן ואחר כך הן נשכחות. לי דרוש משהו מלבד בעל וילדים". במאי 1944 כתבה: "החלטתי בלבי, שחיי יהיו שונים מחיי נערות אחרות, ושאחר-כך יהיו שונים מחייהן של עקרות בית רגילות".

בחודש יולי אותה שנה סיפרה כיצד קילפה תרמילי אפונה: "אני מצחיקה את כולם ומרגישה שאני כמעט מתה מטמטום. עם כל חוט שאני תולשת, גוברת כי ההחלטה שלעולם, לעולם לא ארצה להיות רק עקרת בית!". אמנם אלה קשורים ליחסיה של אנה פראנק עם אמה שעל פי היומן לא הצטיינו בקרבה יתרה, אך מגלים גם תודעה פמיניסטית של נערה שעמדה על זכותה לפעול גם מחוץ לגבולות המקום והתפקידים המסורתיים של נשים — לא רק בבית, לא רק בלידת ילדים, גידולם וחינוכם.

צילום של המהדורה הראשונה של הספר יומנה של נערה מאת אנה פראנק שיצאה לאור בעברית בשנת 1953. בפוסט בנושא קריאה חדשה ביומנה של נערה שגרסה מורחבת שלו פורסמה בעיתון הארץ. אנה פראנק היא המפורסמת ביותר מקרב הנשים בתקופת השואה

מהדורה ראשונה בעברית, 1953

הפער בין היומן לבין הדמות הציבורית ניכר בניסיונות להפוך את אנה פראנק ל"אחת משלנו", למרות שמעולם לא היתה ציונית. העיתונאים הדגישו שמדובר על יהודייה ופעם אחת אפילו הצמידו לה שם עברי, חנה. ביומנה כתבה אנה פראנק: "משאלתי הראשונה אחרי המלחמה היא – להיות הולנדית! אני אוהבת את ההולנדים, אני אוהבת את ארצנו, אני אוהבת את השפה ואני רוצה לעבוד כאן".

היא ביטלה את חלומה של אחותה מרגוט: "הייתי רוצה לנסוע לשנה לפאריס, ואחר-כך לשנה ללונדון, כדי להשתלם בשפות וללמוד תולדות האמנות. השווי-נא זאת למרגוט – היא רוצה להיות מיילדת בארץ-ישראל!". תמונה במחזה בתיאטרון הבימה הציגה את המסתתרים מדליקים נרות חנוכה במחבוא, אך על חג זה מיעטה אנה פראנק לכתוב. את חנוכה תש"ג הזכירה בקיצור, וחנוכה תש"ד לא נזכר ביומן, אלא ההכנות לחג המולד. זה לא הפריע לעיתונאים הישראלים להתרגש.

הפיכתה של אנה פראנק לגיבורת תרבות בארץ עוררה ביקורת, משמאל ומימין. שרה נשמית-שנרפרטיזנית לשעבר, מהפעילים המרכזיים בבית לוחמי הגטאות ומחברת הספר "הילדים מרחוב מאפו", חשבה שהישראלים יצאו מפרופורציה כשנהו אחרי מה שהיא ראתה בתור "סנסציה של הגויים".

היא טענה ש"יומנה של נערה" לא מייצג את חייהם של היהודים בתקופת השואה, ודאי לא ילדים וילדות, והציעה חלופות, כמו יומנה של יוסטינה מאת גוסטה דוידזון, לוחמת מחתרת מגטו קרקוב ואת "ידידי היער" מאת דוניה רוזן. ד"ר ישראל אלדד, פובליציסט רדיקלי ממנהיגי לח"י, חשב שאין הצדקה שדווקא סיפורה זה ישמש סמל לעם היהודי שהושמד, והציע את יומנו של משה פלינקר, שפורסם בספר "הנער משה", שיסודותיו האוטוביוגרפיים וכשרונו הספרותי הזכירו את אלה של אנה פראנק.

משה פלינקר נולד בהאג. בשנת 1942 הסתתר עם בני משפחתו שלבוסף נמלטו לבלגיה. באפריל 1944, ערב פסח תש"ד, בעקבות הלשנה, נשלחה המשפחה לאושוויץ. אחיו הצעיר של משה מצא את היומן אחרי המלחמה ומסר אותו ליד ושם, שבהמלצתו של ש"י עגנון פרסם אותו כספר. פרופ' דב סדן כתב את המבוא. אלה לא היו החלופות האפשריות היחידות: באותם ימים פורסמו ספרים של צעירים על השואה, ביניהם יומנים של נערים ונערות, אך אלה לא השתוו לפופולריות של אנה פראנק ויומנה.

הקול היחיד שבאותם ימים לא התאמץ להציג את סיפורה של אנה פראנק כציוני ואפילו לא יהודי אלא ראה בו סיפור המלמד על מצוקה כלל-אנושית היה השבועון האופוזיציוני "העולם הזה" בביקורת על ההצגה בהבימה קראה המערכת לציבור להפיק לקח אוניברסלי:

"גורלה של אנה פראנק לא היה רק גורל יהודי. הוא היה גורל אנושי. הנערה המעונה יכלה להיות גם בת בודפשט או אלג'יר. היא יכלה אפילו להיות מסתננת צעירה באחד מכפרי המשולש הישראלי. היא יכלה להיות כל אדם העומד בודד וחסר ישע מול איתני העולם הפוליטי האכזר. שום אמת אלוהית, לאומית או חברתית אינה יכולה להצדיק אף את קיראתה של ילדה מעונה אחת. אם אזרחי ישראל יחושו זאת […] הרי שיתעלו לרמה מוסרית שתשמש בסיס איתן יותר לקיומה של המדינה בטווח הארוך, מאשר חישובי הנוחות הפוליטי של השעה החולפת".

ב-27 בינואר חל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. אמנם העיסוק הממלכתי בנושא בישראל שמור לכ"ז בניסן, אך גם ב-27 בינואר נוהגים כלי התקשורת לפרסם סיפורים על השואה. יום זה, המשוחרר מהצפירה ומנאום ראש הממשלה הקושר בין השואה למדיניות הביטחון של ישראל, הוא הזדמנות לעסוק בה בהקשר אוניברסלי, לרבות בזיקה לגילויים אחרים של רצח עם, שבהם ממעטת מערכת החינוך לעסוק, אם בכלל. עצם הדיון בהם יחדיו מזמן ויכוח בריא.

יום השואה הבינלאומי הוא גם הזדמנות בעבור מנהלת בית הספר, מחנכת הכיתה והמדריכה בתנועת הנוער לבחון מחדש את הסיפורים הידועים על השואה. הנה הזדמנות לקרוא מחדש ביומנה של נערה, להביט באומץ במסר של גיבורתו, שלא התכוונה ללכת בתלם הנשי המסורתי, ולזכור שאמנם כן, היא היתה יהודייה, אך מעל לכל זהו סיפור על מצוקה כלל-אנושית.

נוסח מורחב של מאמר בהארץ, קריאה חדשה ביומנה של נערה, 27 בינואר 2013

למאמר "קול נערה בשואה" בכתב העת ישראל  גיליון 12

למאמר על המחזה "יומנה של אנה פראנק" ולמחזה "אנה פראנק בשלוש מערכות" בקובץ המאמרים השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי בעריכת דוד גדג' ועופר שיף, הוצאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב

אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית

"יומנה של אנה פראנק" באתר התיאטרון הלאומי הבימה | לסרט The Diary of Anne Frank משנת 1959

13 תגובות בנושא “גם לאנה פראנק דרוש משהו מלבד בעל וילדים

  1. AroundTheClockMom

    אני עוד בקטע בו כתבת שהספר הראשון שקראו היה עלובי החיים / אקסודוס…
    איפה הנערות של פעם, ואיפה הנערים של היום (וכמה זקנה אני נשמעת ;-))

    גולשת לי בשמחה לקרוא את הנוסח שהתפרסם בהארץ.

    שיהיה שבוע טוב!

  2. רוני

    אנה פראנק היא דוגמה מצוינת לאיך ההיסטוריוגרפיה עובדת ובכל פעם שאני חושבת עליה אני חושבת על מה שכתבת עליה גם במאמרך- "קול נערה בשואה: דימויה של אנה פרנק בשיח הציבורי בישראל", ישראל 12, 2007.
    סיפורה של אנה פראנק "נבחר" באיזשהו אופן לייצג את קולן של גיבורות השואה למרות שהיא לא הייתה גאה ביהדות שלה. אם רוצים להעביר את נושא השואה לילדים וילדות הסיפור של אנה פראנק הוא הסיפור לעשות זאת משום שהוא לא מאתגר את הקוראים והקוראות הצעירים. נכון, זו דרך טובה להציג לצעירים ולצעירות את סיפור השואה ב- Small Doses, אבל גם כשאנחנו גדלים/ות היא עדיין האישה/ נערה הראשונה ואף אולי היחידה שעולה בראשנו ויש בכך בעייני איזשהו עוול לדמויות האחרות שהזכרת.
    מעבר לכך, החברה הישראלית מצליחה לקבל את סיפורה ואף להדגיש אותו בתוכניות הלימודים בבתי הספר בטענה שגילה תואם את גילם של התלמידות והתלמידים ולכן יכולת ההזדהות עימה גבוהה יותר, אך חשוב להבהיר, וזה בעצם מה שאת עושה בצורה נפלאה בפוסט זה, שהסיבה הנוספת לכך היא שהדמות שלה לא מאתגרת את הערכים המסורתיים בחברה וגם כאשר דמותה עושה זאת על ידי גילוי שאיפות מודרניות לעתיד, פרטים אלו נשמטים מסיפורה.
    אני חושבת שצריך שני דברים- ראשית, לכתוב את סיפורה של אנה פראנק כמו שהוא היה באמת ללא השינויים שנעשו לסיפור בשביל שהוא יתאים לתבנית הפטריאכלית. שנית, ללמד במקביל עוד סיפורים או אולי (ואני נזהרת כשאני כותבת זאת) להפסיק להסתכל על "יומנה של אנה פראנק" כ"הספר השני הנמכר ביותר אחרי התנ"ך".
    לגבי הפסקה האחרונה שכתבת. אני כל כך מצטערת שאני בחופשת מבחנים ולא יכולה לדבר על כך עם התלמידים/ות שלי, אבל לא חסכתי מהמורה שלהם/ן מייל ארוך שמסביר את הרציונל של למה אני חושבת שהיא צריכה לדבר על זה 🙂
    כרגיל, פוסט מעולה!

  3. ד"ר שרון גבע

    מקווה שגם הנערות וגם הנערים של היום עדיין קוראות וקוראים ספרים — לא פעם אנחנו מבכות את אובדן המילה הכתובה, אך שמחות לגלות מחדש את מידת הסקרנות והיכולת לקרוא ספרים עבי-כרס. תרגומים חדשים וידידותיים יותר בוודאי מועילים לזה. לגבי אקסודוס, נדמה לי שכוחו היה דווקא בסרט, ובמיוחד ארי בן-כנען (פול ניומן הבלתי נשכח).

  4. ד"ר שרון גבע

    הי רוני, יומנה של אנה פראנק אמנם ראה אור בשנים האחרונות בעברית בתרגום אחד ויותר, אך הגרסה המלאה היא שמתורגמת. לגבי השיעור, אני בטוחה שזה רלוונטי גם לימים אחרים. עוד כיוון לעיסוק בסיפור הוא התבוננות בו כסיפור של מתבגרת: עניין זה, אגב, עמד במרכז ההתייחסויות של נשים ליומנה של נערה עם הופעתו בעברית, ולאו דווקא תיפקודו כסיפור שואה מייצג יותר (או פחות), וגם זו נקודה מעניינת למחשבה.

  5. רוני

    הי שרון. התלמידים/ות לא קוראים/ות את הגירסה המלאה, אלא גירסה מעובדת שלטעמי מבטאת את הביקורת שאת ההעלית וגם אני. יתרה מכך, גם השאלות שמקבלים/ות התלמידים/ות לניתוח הספר בעת שנעשה עליו "יומן קריאה" הן שאלות שמנציחות תכונות שלא באמת היו קיימות אצלה- זיקה ליהודות ולישראל, תלות בגבר שחי עימה והיחסים עימו והפגיעות הזו. אני חושבת שהפתרון שלך להתייחס לספר כאל יומנה של נערה זה פתרון טוב וזו הדרך בה אנו צריכות ללכת, אך בפועל זה לא מה שקורה. האישה הידועה הראשונה שתלמידים/ות יגידו ואף סטודנטים/ות כדוגמה לאישה גיבורה בשואה היא אנה פראנק וכן, זה בעייתי בעייני ומערכת החינוך אשמה בזה. עצוב להגיד, אבל מבחינתם/ן, אם כבר "צריך" לבחור בגיבורה, רצוי שזו תהיה מישהי שלא קוראת תיגר ולא מעלה ביקורת ובקטעים שהיא כן עושה זאת, פשוט לא נספר על כך לתלמידים/ות.

  6. AroundTheClockMom

    חבל רוני, אני חושבת שהסיומת של התגובה שלך, היא בדיוק מסוג התגובות שפוגעות במטרה ולא מקדמות אותה.
    זה נכון שיש הרבה בורות וזה גם נכון שהמודעות לעיתים שואפת לאפס וישנם דברים שאנחנו אפילו לא שמים לב אליהם (כמו הכרזות בכיתה ששרון העלתה כאן באחד הפוסטים הקודמים) ואת זה צריך לשנות, אבל מכאן ועד לטענה שמישהו במערכת החינוך עושה את זה בכוונה… הדרך עוד ארוכה.

  7. אלה

    שלום רוני,
    נפעמת לקרוא דעות כל כך מעניינות על אנה פראנק ולהכיר את היריעה הרחבה והשכבות של הסיפור מתחת לסיפור.
    אני חושבת שמה שכבש וגרם להזדהות המונים בסיפורה של אנה פראנק, אלה הקונפליקטים המועלים ביומן, של מתבגרים החיים בתוך מרחב מחיה צפוף עם בני משפחה. מצד שני, הסיפור לא מאיים ומבהיל מתבגרים כמו סיפורים על נערים שנשארו לגמרי בודדים במלחמה. ישנם בסיפור אלמנטים רגשיים שמאפשרים הזדהות בקלות גם למתבגרים שלא חווים מלחמה קשה.

  8. רוני

    אני יכולה להעיד, למרות שאני רק סטודנטית להיסטוריה ואפילו עדיין לא מורה, שלא מאפשרים לי ללמד כל מיני תכנים שמבחינת משרד החינוך מעלים ביקורת. לגבי השלטים ששרון העלתה, אין לי ספק שזה לא היה בכוונה, אך לגבי התכנים שנותנים או לא נותנים לנו להעביר, אני יודעת שזה בכוונה. סיפורה של אנה פראנק הוא יפה כמו שהוא, אך בית הספר לא רוצה להראות לתלמידים כל מיני צדדים בה שאולי יעלו ביקורת מצידם או יקשו עליהם להזדהות איתה. אני דווקא חושבת שעצם מורכבות הסיפור שלה ועצם המורכבות של דמותה זה הדבר המרתק, אך זה לא הדבר שמערכת החינוך עושה. אם לרגע אחרוג מהנושא של אנה פראנק, כן חשוב להעלות את המודעות גם לעובדה שאכן התכנים נבחרים בקפידה על ידי מערכת החינוך ומאחורי הרבה החלטות ישנן החלטות פוליטיות וחברתיות גם אם זה בדברים הכי קטנים וגם בסיפור הזה של הצגת אנה פראנק כגיבורת השואה האולטימטיבית.

  9. ד"ר שרון גבע

    אלה,
    מסכימה איתך: בהרבה מאוד מובנים היומן של אנה פראנק מאפשר לנו "הצצה" לחייה של נערה שמתבגרת במרחב סגור. בשנים הראשונות לפרסום היומן בעברית הופיעו ביקורות רבות עליו בעיתונות, אחת מהן התייחסה בדיוק לעניין זה — כיצד היומן מציג בפנינו את תהליך ההתבגרות של נערה ומה אפשר ללמוד מזה, כאילו התבוננו לתוך "מעבדה" של בני נוער.
    אחד ההסברים לסוד ההצלחה של היומן הוא בדיוק מה שהצבעת עליו: העובדה שלא כלל תיאורים קשים להתמודדות. הסבר זה קשור גם לביקורת עליו ועל החברה הישראלית שנמשכה אליו.
    עוד על כך את יכולה לראות כאן, בעיקר לקראת סוף המאמר:
    http://humanities.tau.ac.il/zionism/templates/ol_similu/files/israel12/geva.pdf

  10. ד"ר שרון גבע

    רוני,
    את מעלה נושא חשוב, אחד המרכזיים בשאלת הוראת ההיסטוריה, העומד בבסיסן של מחלוקות חינוכיות פוליטיות (מעניין יהיה לראות מה צפוי לקראת החילופין, אם יהיו, במשרד החינוך אחרי הבחירות).
    יחד עם זאת, קריאה חדשה באנה פראנק תהיה אפקטיבית דיה על בסיס היכרות עם הסיפור האישי של אנה פראנק ומשמעויותיו ועם הסיפור ההיסטורי של היהודים באירופה הכבושה באותם ימים ובאופן ספציפי בהולנד. צבירת הידע הזו תאפשר גילוי מודעות לפנים חדשות לסיפור, שיביאו להעמקה ולהעשרה שלו, ואולי יהפכו אותו לרלוונטי (עוד) יותר) לנערות ולנערים בדור השלישי ואף הרביעי אחרי השואה.

  11. רוני

    שרון,
    אני רוצה לוודא שהבנתי את כוונתך. כיום, יומנה של אנה פראנק הוא ספר שניתן לתלמידים/ות לקריאה בגיל מאוד צעיר, עוד לפני שהם לומדים/ות את ההקשר ההיסטורי המתלווה לסיפורה. טענתך היא, אם הבנתי נכון, שיש לתת לתלמידים/ות לקרוא את הסיפור בגיל שבו הם לומדים/ות על הנושא וכך גם העיסוק בו יהיה פחות רדוד ויותר בעל משמעות?

  12. arik

    היי, קראתי בעניין רב את המאמר המרתק של ד״ר גבע אשר האיר את סיפורה של אנה פרנק מחדש הן בהיבט הפמיניסטי והן בהיבט הגלובלי בו ההקשר של הסיפור לעולם אינו קשור אך ורק לנרטיב השואה אלה לעולם תוכן רחב יותר של מוסר, אנושיות וחמלה.
    לתחושתי האישית, אספקטים רבים בכל הנוגע לשואה עדיין ״טריים״ מידי בחברה הישראלית אשר עדיין מתמודדת עם ההשלכות של השואה על יהדות אירופה,השפעותיה על ישראל והישראלים והיחס אל העולם כנגזרת מכך. ישנן עדיין פרות קדושות רבות בתחום זה אשר לא בשלו דיי להעלותן על מזבח האמת ולהפרידן ממיתוסים, חצאי אמת ונרטיבים לאומיים.
    שאלה מהותית אשר שאלתי את עצמי באשר למהות פרק הגבורה בשואה קיבל אישוש נוסף במאמרה וספרה של ד״ר גבע ובו החלוקה של תחומי הגבורה בזמן השואה אשר המדרג הקיים בחברה הישראלית מקדש את השימוש בנשק ומאדיר את גבורתו על חלקם של אלו אשר פעלו להצלת ילדיהם, מתוקף תפקידם וכדומה. נדבך נוסף אשר הייתי מעוניין להוסיף ואשר קראתי לראשונה בספרו של אנטוני ביוור, הנו המעבר בראייה בה נוקטים היסטוריונים כיום באופן שבו השואה נבחנת, לא כחלק נפרד וייחודי ממלחמת העולם השנייה אלה כחלק בלתי נפרד ממנה אשר זוועותיה ותהומותיה ממשיכים לעורר הדים עד היום ובה העם היהודי נבדל אומנם בהיבט תעשיית המוות והניצול אשר הוקמה לכלותו אך אינו מתקיים בנפרד מסיפורם של עמים אחרים באסונם.
    זכרוני מתמקד בסיפור אודות אסיר יהודי, גרמני באושוויץ, אשר נטייתו המינית הביאה עליו מעמד טרגי במיוחד, בעל אות קיין ייחודי – משולש צהוב על רקע ורוד – במעמדו היה נחות רק מזה של הקומוניסט היהודי בעל הרקע האדום. את סיפורו אני זוכר שכן ימיו היו ספורים והשמדתו מיידית אך רק בהיותי בן 30 שמעתי עליו שכן מעולם לא לימדו אותי שבשואה היו ״סוגים״ שונים של יהודים…
    בתקווה שהעתיד צופן עבורנו גילויים חדשים ופתיחות רבה יותר בכל.

סגור לתגובות.