לפני שבע שנים החלה הבת שלנו ללמוד בגן טרום חובה. במפגש ההיכרות הציגה הגננת – צעירה, חכמה, מוצלחת ומסורה לעבודתה – את הפינות בגן: אחרי "המטבח" ו"פינת הבובות" עברה ל"פינת הרופא". לא פינת הרופא, העירה לה אימא אחת, שמאוד משתדלת לא להיות נודניקית, זו המרפאה. לפני שנתיים, באחד הבקרים של יום ששי, הוזמנו לאירוע של כיתות ב' בבית הספר. האירוע התקיים באולם ההתעמלות. אחרי שהסתיים, הלכנו יחד לראות מה חדש ומעניין בחדר הכיתה של הבן האמצעי. מעל הלוח היו תלויים השלטים האלה:
השלט מעל הלוח בכיתה ב': אני חושב, אני מצטרף, אתה צודק, בבקשה הגבירי את קולך
מטרתם הכללית של השלטים ברורה וחיובית: הקנייה של כללי תרבות הדיון. השלטים נתלו מעל הלוח ביוזמת של המורה – צעירה, חכמה, מוצלחת – שמצאה אותם באינטרנט, הדפיסה, ניילנה, הדביקה ותלתה, אך לא שמה לב מה באמת כתוב בהם, וליתר דיוק, מהם המסרים המועברים באמצעותם על סדרי עולם ודרכי התנהלותו.
למעט השלט האדום (סליחה, תודה, בבקשה) והשלט הוורוד (קראתי וגיליתי) המנוסח בגוף ראשון יחיד/ה, ארבעה מהשלטים מנוסחים בגוף ראשון יחיד, אקטיבי, חזק וברור, ומשמיעים את קולו של זכר, בן, גבר (אני רוצֶה, אני חושב, אני מצטרף, אני מתנצל). השלט שמלמד את הילדים והילדות הסכמה מהי פונה גם הוא לזכר, בן, גבר (אתה צודק, הצדק עמך). השלט היחיד שמתייחס באופן ברור לנקבה, בת, אישה מנחה אותה להגביר את קולה. מה קורה פה?
המורה הסירה את השלטים בו ביום, במטרה להכין חדשים. למיטב זיכרונה, מקורם של השלטים באתר אינטרנט ידוע. נאמר כאן שכנראה מדובר על אחד הפורומים הגדולים למורים ולגננות, אם לא הגדול שבהם. גם המורה בכיתה המקבילה – צעירה, חכמה, מוצלחת ומסורה לעבודתה לא פחות – תלתה שלטים כאלה בדיוק. גם היא לא שמה לב.
המורה של הבן האמצעי שמה לב. לקראת חג פורים הנחתה את התלמידים והתלמידות לנסח את הברכה האחידה שיטמינו במשלוח המנות כך שתהיה מיועדת לשני המינים, ועל הדרך לימדה אותם לוכסן מהו. מאז עברו שנתיים. הילדים והילדות גדלו, כיתה ב' חדשה יצאה לדרכה. המורה הכינה שלטים חדשים:
השלטים אחרי השינוי: אני חושב/ת, אני מצטרף/ת, את/ה צודק/ת, בבקשה הגבר/י את קולך
לעולם המושגים שאנו בוחרות ובוחרים להשתמש בו יש ערך, כמו גם לשמות העצם, התואר והפעולה. האם שמת לב כיצד נשים נוהגות לדבר על עצמן בגוף ראשון או שני יחיד, זכר, בעיקר כאשר הן מגלות את ליבן? סטודנטיות עושות את זה כל הזמן. גם הן לא שמות לב.
בעקבות שיתוף התמונה ובה השלטים בפייסבוק, יזמה סטודנטית במחלקה לחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים ועכשיו מורה צעירה, את הצגת המקרה לחבריה ולחברותיה ללימודים. בהמשך יזמה את שבוע המודעוּת לאי השוויון המינים במכללת סמינר הקיבוצים, המתקיים בסמוך ליום האישה הבינלאומי. גם ותיקות ממנה במערכת החינוך נוהגות כך: הן מקפידות לדבר בכיתותיהן גם בלשון נקבה, בעיקר כאשר רובה ככולה תלמידות. זו עוד דוגמה להעברת מסר שביסודו שוויון לאו דווקא באופן גלוי.
כשהגענו עם הקטנה למפגש היכרות בגן העירייה בו תלמד, ראינו בכניסה את השלט הזה:
לוח כזה יש כמעט בכל גן. הילדים והילדות מדביקים עליו את שמותיהם מדי בוקר. אך כאן הוחלפה הכותרת "מי בא לגן?" בכותרת: "הגעתי לגן". כמה פשוט. באסיפת ההורים הציגה הגננת את העקרונות החינוכיים המנחים את צוות הגן, פתיחות ושוויון בין המינים. משהו מתחיל לזוז.
שימחת אותי מאוד עם הטטויסט החיובי בסוף. מוכרחה לציין שלי היה מאוד קשה השבוע מבחינה מגדרית בגלל מה שקורה בבית הספר שלך, אך אני שמחה לראות שמסתמנת התקדמות. פוסט מעולה וחשוב מאוד לפתיחת הלימודים, תודה!
תודה, גם אותי זה שימח, ושמחתי גם לשמוע תגובות חיוביות ממחנכות, מורות וגננות וגם מאימהות שסיפרו לי שככה זה גם בגן שלהן. אבל הבוקר גיליתי שהשלטים האלה תלויים ליד הלוח באחת מכיתות ב' באותו בית ספר (לא אותה המורה, זו המורה של הכיתה המקבילה). אמנם באחד השלטים ("אני רוצה להוסיף") שוּנה הסגול ב-צ' לקמץ, אך בכל היתר אין שינוי, כולל השלט המטריד והמרגיז "בבקשה הגבירי את קולךְ". חושבת מה עושות.