ומה יקרה לנשים אם ההפיכה המשטרית לא תיבלם
פורסם בעיתון הארץ
בשנת 1954 החליטו במטה חיל האוויר להפסיק לאלתר את השתתפותן של נשים בקורס טיס ולהגביל את המיונים לקורס לגברים בלבד. הסיבה: חיל האוויר לא מעוניין להשקיע בהכשרה של נשים לתפקידי צוות אוויר, מפני שהתפקיד של אישה בעולם הוא להקים משפחה וללדת ילדים, לא להטיס מטוסים. השקעה בהכשרה של נשים לטיס היא בזבוז כסף, אנרגיה וזמן. במקומן עדיף להכשיר עוד גברים.
מסיימות קורס טיס / מקור: עמית אגרונוב, אתר חיל האוויר
נימוק זה הוסתר היטב לאורך שנים, במסווה של שיקולי ביטחון. הטענה לפיה קורס טיס חסום בפני נשים מפני שלאישה אסור לחצות קו אויב זרתה חול בעיניים של כל מי שהעלו על הדעת להתקומם נגד האפלייה על בסיס מין. עם השנים, השתרשה האפלייה והפכה לאקסיומה חברתית: קורס טיס הוא לבנים בלבד.
אמנם בתקופת היישוב העברי היו כאן נשים טייסות, וכך עם הקמת חיל האוויר, אך זה תויג כאפיזודה חולפת. אישה ראשונה הוכשרה כטייסת ב-1940. הייתה זו ד"ר רחל מרקובסקי-לנדאו, בוגרת קורס טיס של חברת "אווירון", זרוע שהוקמה ב-1936 על ידי הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי והסתדרות העובדים. במסגרת קורסי הטיס של הפלמ"ח הוכשרה טייסת נוספת, דיתה בן-יעקב (פרח).
עם הקמת חיל האוויר שירתה בו טייסת אחת, זהרה לביטוב, בעברה לוחמת פלמ"ח, שסיימה קורס טיס בעיר בייקרספילד בדרום קליפורניה וביוני 1948 הצטרפה לחיל. בשלושה באוגוסט אותה שנה היא נהרגה בהתרסקות מטוס.
יעל רום, אז פינקלשטיין, סיימה בהצלחה את קורס הטיס המבצעי וב-1951 קיבלה כנפיים ודרגות קצונה. אחרי הקורס היא הוסבה להטיס מוסקיטו ונשלחה להדריך בבית הספר לטיסה. ב-1956 היא השתתפה במלחמת סיני כטייסת משנה במטוס שהוביל את מבנה הדקוטות שהצניחו את כוחות צה"ל במעבר המיתלה.
יעל רום / דו"צ
טייסת אחרת בחיל האוויר הייתה רִנה לוינסון (אדלר). היא הייתה בוגרת קלוב התעופה וקורס טיס של "אווירון", הוכשרה כטייסת בארצות הברית וטסה בטייסת 100 של חיל האוויר הישראלי. טייסת אחרת הייתה רות בוקבינדר (בן דור), שסיימה את הכשרתה כטייסת מטוסים קלים.
רנה לוינסון / אילן ברונר לע"מ
במקביל, החלו במטה חיל האוויר להצר את צעדיהן של נשים בדרך לקוקפיט, כשהדיחו נשים לאו דווקא משיקולים מקצועיים. ב-1953 הודחה פרח הטיס נעה ארבר. בנעוריה היא השתתפה בקורס טיסנאות של גדנ"ע אוויר ובקורס דאייה.
בסוף שלב "המכין" צוינה לשבח, יחד עם חניך נוסף, עמוס לפידות, לימים אלוף ומפקד החיל. לפי השמועות, היא הודחה כי החזיקה בדעה פוליטית שמאלית רדיקלית. כעבור כשנתיים קיבל חיל האוויר את ההחלטה לסלק את כל הנשים כולן.
פרח הטיס נעה ארבר / באדיבותה
אחת מהן החליטה לא לשתוק. אחרי חצי שנה בקורס, קיבלה אסתר ריבק (שפינט) הודעה על הדחתה באופן מיידי. כישוריה המקצועיים לא היו מוטלים בספק. הבעיה של חיל האוויר הייתה שהיא אישה. בוגרי קורס טיס חויבו בחתימה של חמש שנות קבע.
"אין מפקד החיל סבור שיהיה זה מוסרי לקבל התחייבות לא להתחתן וללדת ילדים תוך 5 שנים", נמסר מלשכת מפקד חיל האוויר אז, אלוף דן טולקובסקי. בקיצור, התפקיד של נשים במדינה הוא להיות אימהות ולא טייסות, כאילו יש בזה סתירה.
בייאושה, פנתה ריבק לרמטכ"ל דאז, לאשת נשיא המדינה וללשכת שר הביטחון. זה לא עזר. המאבק שלה לא זכה להדים ולא סוקר בתקשורת. בימים בהם עצם השירות של נשים בצה"ל היה הישג, בוודאי לנוכח המחלוקות שעוררה שאלת גיוס בנות עם הסיעות הדתיות, נשים התגייסו, שירתו בתפקידי עזר, לרוב פקידות, ולרוב שתקו.
מאז היה ברור: בחיל האוויר הישראלי יש "טובים לטיס" ונשים יכולות להיות מקסימום "טובות לטייסים". העובדה שיעל רום יצאה למשימת טיסה מבצעית לא קלקלה את הרושם המוטעה לפיו מדובר על שיקול ביטחוני. ושיקול ביטחוני, כידוע, סותם פיות, אפילו של פמיניסטיות.
ארבעים שנה מאוחר יותר באה אליס מילר ושאלה שאלה תמה: מדוע נשים לא יכולות לשמש טייסות בחיל האוויר הישראלי? נשיא המדינה אז, מפקד חיל האוויר לשעבר אלוף במיל' עזר ויצמן, אמרה לה שהיא התבלבלה: נשים לא יכולות להיות טייסות, מוטב שיילכו לסרוג גרביים. גם הוא, אגב, לא דיבר על ביטחון. הפעם, הפמיניסטיות לא שתקו ופנו לבג"ץ.
ההמשך ידוע: בג"ץ אליס מילר אילץ את חיל האוויר לא להפלות את צוותי האוויר הפוטנציאליים שלו על בסיס מין. צריך לחזור ולהזכיר: ללא פסיקת בג"ץ, האפלייה הייתה נמשכת. כולנו היינו ממשיכות לאכול את הלוקש המשומש, לפיו אנחנו לא יכולות להיות טייסות משיקול ביטחוני, או להיחנק מזעם למשמע התשובה המתנשאת של "הטובים" ששלחו אותנו לעשות ילדים ולסרוג להם גרביים, משימות שחברי וחברות הממשלה הנוכחית חותמים עליהן, אם מפני שהם מאמינים בכך ואם מפני שהם שותקים.
אם ההפיכה המשטרית לא תיבלם, גם הפרק הבא בסיפור צפוי: האפלייה תחודש, והפעם בלי כחל וסרק ביטחוני – נשים הביתה.