ב-2 בפברואר 1921, לפני 101 שנה בדיוק, פרסם הרופא ד"ר הלל יפה מאמר בעיתון לזכר אחותו רוזה יפה, במלאת שבע שנים לפטירתה. "מלבד העסקנים המעטים, אנשי המעלה, שבפעולתם הלאומית הם מפורסמים בכל העולם, עוד יש עסקנים אשר כל חייהם עברו בלי שימת לב הקהל, אשר מותם לא עורר שום הרגשות בעולם הציוני, וכל קיומם היה מוקדש לאידיאה ואת כל מאוויהם ואת כל כוחותיהם נתנו לעמנו ולארצנו. אנשים משכילים מאד, בעלי נפש אצילה, מסתלקים מחיים נוחים, מחיי פרטים, ובוחרים לעצמם שדה פעולה צנועה, למרות מה שזו דורשת, אימוץ כוחות רב מדי. גדול ערך האנשים העדינים האלה וגדולה השפעתם על כך מהלך עבודתנו". 

רוזה יפה 1914-1866

כותרת המאמר הייתה "גיבורים צנועים", אך הוא כתב בו על גיבורה אחת: רוזה (שושנה) יפה, שהייתה מנהלת, מחנכת ומורה ובשנותיה האחרונות של חייה הקצרים גם איכרה, ואיש לא זוכר אותה עוד. 

היא נולדה ב-1866 בכפר באוקראינה, בת לדובה וירמיהו, שהיו הורים לחמישה. ב-1883 סיימה את לימודיה בגימנסיה ונסעה לצרפת, שם למדה מדעי הטבע באוניברסיטת מונפלייה. ב-1892 עלתה ארצה במטרה להקים כאן בית ספר לבנות. היא דחתה את ההצעה ללמד בבית הספר ע"ש אוולינה דה רוטשילד בירושלים והצטרפה לאחיה, שנמצא אז בטבריה. 

בשנת 1893 קיבלה את ההצעה להקים ולנהל את בית הספר העברי לבנות ביפו. היה זה במסגרת בית הספר של ישראל בלקינד, המחנך הביל"ויי, בשליטת "כל ישראל חברים" (אליאנס) וחובבי ציון. המאבקים על השליטה בבית הספר השתקפו במאבקים על שפת ההוראה בו. מבחינתה של המנהלת הוויכוח היה מיותר: עברית בלבד.  

הנהלת "כל ישראל חברים" דרשה שלימודי המדעים יתנהלו בצרפתית. לא עלה על דעתו של מישהו, כתב בלקינד, שאפשר ללמד מדעים שלא בשפה זו, ו"גם רבים מחובבי ציון של הזמן ההוא היו רחוקים מן הרעיון ללמד בעברית את המדעים". יפה לא ויתרה, בזכותה "חינוך הבנות ביפו כי הוא כולו עברי". 

אפשר ללמד גם כשאין ספר לימוד, קבעה יפה: "שפתנו עתיקה היא ודורשת תחיה, והתחיה הזאת תוכל להיות רק מעט ולא בספרי לימוד ולא בחדרי המלומדים. התחיה תהיה אך בפועל ובמעשה, בשימוש וניסיון. ידברו בשפה הזאת, ואז ירגישו ויידעו את החסר בה, ואז יוכלו למלא את החסר. גם אם יהיו מריבות, ויכולים וסכסוכים על דבר או מלה, וגם חלק מהמלה, החיים והנסיון יראו לנו במה לבחור". 

רוזה יפה שנאה לבזבז זמן, אף פעם לא חיכתה שמישהו יבוא לעזור. "אם אנחנו נחכה לספרי הלימוד והספרים יחכו לתלמידים – לא נשיג דבר. יודעים אנו, כי כל מעשינו רחוקים מן השלמות. איש לא הכין לנו לא אדמה, לא בתים, לא גנים, לא כלי עבודה ולא – והוא העיקר – את הידיעה לעבוד כראוי; בתחילה אנו שוגים על כל צעד וצעד, אחרי כן ימעט מספר שגיאותינו", הסבירה. 

דבריה שיקפו לא רק את גישתה בנושא בית הספר וגם לא הנחלתה של עברית כשפת הוראה ויום-יום, אלא גם את הגישה הכללית של גל הגירה זה, העלייה הראשונה. הקמת מושבה, עץ ובית מבלי לחכות לאישור, וכלשון ספרי הלימוד היום: ציונות מעשית. בקיצור, "אם נחכה בייסוד בי"ס עד שיהיה הכל מוכן, לא יהיו לנו בתי ספר לעולם. הירא ורך הלבב ישוב לביתו!". 

אירוני הדבר, שהיא עצמה לא שלטה בעברית, אך לא נתנה לזה לעצור אותה. כאשר לימדה מדעים מדי פעם ביקשה מהתלמידות שלה למצוא מלים מתאימות בעברית. גם זה הפך אותה למחנכת. ב-1904 עברה למושבה יבניאל והקימה בעצמה משק חקלאי, כנראה גם בנתה את הבית בעצמה. התכנית הייתה להקים חווה חקלאית בה יעבדו נשים. בדצמבר 1913 חלתה בחיידק אנתרקס (גחלת), כשטיפלה בכבש חולה. אחיה הרופא נזעק לטפל בה אך איחר להגיע. היא נפטרה בסוף ינואר 1914. במותה הייתה בת 48. 

חייה לא היו לשווא, כתב אחיה ד"ר הלל יפה, אך הנה מלאו שבע שנים למותה "והיא כמעט נשכחה". אנשים ונשים כדוגמתה, "מושיטים יד לכל מפקפק ונוטה ליפול. עבודתם היא רכוש הגון והיא משמשת בסיס לפעולותינו הלאומיות בעתיד. את הגיבורים האמתיים האלה, שלא דרשו ולא קיבלו כל גמול לא בחייהם ולא אחרי מותם, אסור לעמנו לשכוח". 

ד"ר הלל יפה מונצח בארץ: על שמו בית החולים בחדרה. רוזה יפה לא מונצחת בשום מקום, בקושי היא ידועה היא כאחותו.

מקור התמונה: עבר הדני, ההתיישבות בגליל התחתון (1955), מתוך: צפורה שחורי רובין, רוזה יפה: מורה ברוסיה, מנהלת בית-ספר ביפו, איכרה ביבניאל", דור לדור, גיליון 27 (2006)

פמיניסטית דור 5 | הרופאה שהתעקשה להטיל סגר ולאכוף בידוד | חסיה דרורי אמרה את זה קודם