בתחילת המאה הקודמת פרצה מגפת כולרה בארץ. באתר המועצה המקומית של זכרון יעקב, אז אחת ממושבות הברון רוטשילד, מסופר כיצד "בסוף 1903 הגיעה (המגפה) לאזור … בשל כך הטיל נפתלי וייץ הסְגר על המושבה". עוד מסופר, כי עם הטלת הסגר, הוא ובת זוגו, רופאים במושבה, "עסקו שניהם באופן נמרץ בניהול מצב החירום". 

ד"ר חנה ווייץ, 1949-1866 / עצלים לא באו

ככל הידוע, בפועל העניינים התנהלו קצת אחרת: מי שהייתה נחושה בדעתה להטיל סגר הייתה ד"ר חנה ווייץ, אחת הרופאות הראשונות במפעל הציוני בארץ ישראל אם לא הראשונה שבהן, ואף זו שהכריעה בעד סגר מוחלט, שהוכיח את עצמו.

ד"ר חנה ווייץ לבית זלוטובסקי נולדה בוורשה ולמדה רפואה בפאריז. היה זה בשנות התשעים של המאה ה-19, אז סטודנטיות לרפואה היו עניין נדיר ביותר. בזמן הלימודים הכירה את נפתלי ווייץ, גם הוא סטודנט, בן גילה. ב-1895 הם נישאו ונולדה להם בת, לאה. 

ב-1898 קיבל ווייץ משרה בתור רופא במושבות הברון בצפון הארץ. הוא נסע לארץ ישראל ועבד כרופא בראש פינה. היא נשארה בפאריז עם הבת והשלימה את הלימודים. גם זה מאיר את מקומה כאישה, שמחויבויותיה היו לבית ולמשפחה לצד לימודים והתמחות. 

בדצמבר 1899 היא עלתה ארצה עם הבת. בספר עצלים לא באו: סיפורם של נפתלי וחנה ווייץ, רופאים וחלוצים מאת עטר פלג (הוצאת יד יצחק בן-צבי) מסופר כיצד שניהם שללו את האפשרויות להגירה ליעדים אחרים מחוץ לאירופה – דרום אמריקה, דרום אפריקה וכמובן ארצות הברית. היא הייתה פעילה בקרב "חובבי ציון". המוטיבציה הייתה גם קשורה לזהות מקצועית: היא ראתה בעבודה הפוטנציאלית בארץ ישראל גם אתגר בעבורה כרופאה. 

ד"ר ווייץ עבדה כרופאת נשים וקיבלה נשים מראש פינה ומהיישובים באזור. התקשורת עמן לא תמיד הייתה אפשרית. היא מצאה פתרון שגם איפשר לנשים לקבל טיפול מבלי לפגוע בפרטיותן. "בדרך כלל היה צורך במישהו שיוכל לתרגם מערבית וכך המציאה חנה את 'שיטת יוסיל'. בכל פעם שנזקקה לתרגום הייתה קוראת ליוסיל, איש ראש פינה, שדיבר ערבית ורוסית, והוא היה מתיישב בחדר הסמוך למרפאה שלה. החולה הייתה מסבירה בקול רם בערבית מה מציק לה, ויוסיל מן החדר השני היה מתרגם, ואז הרופאה הייתה שואלת שאלות, נונת הוראות להמשך הטיפול, מסבירה איזה אבקות ואיזה שיקויים לקחת וכיצד, ויוסיל היה מתרגם את דבריה לערבית, וחוזר חלילה". 

משנת 1901 ובמשך כחמש שנים הם חיו בזכרון יעקב. לפי "עצלים לא באו", עם גילוי מקרה ראשון של הידבקות בסמוך למושבה, "נפתלי סיפר לחנה כי החשש שהכולרה תתפרץ ותתפשט גם באזורם – התממש. הם ישבו ושקלו מה עליהם לעשות. חנה אמרה, כי לדעתה אין ברירה ויש להכניס את המושבה כולה לסגר. נפתלי ידע שהיא צודקת, אבל הבין את המשמעויות הרבות הכרוכות בכך, ולא מלאו לבו לעשות זאת לאיכרים". 

הדיאלוג ביניהם מבטא באופן בהיר וקולע את היסוסיו של ד"ר נפתלי ווייץ אל מול הנחרצות של ד"ר חנה ווייץ. הוא פירט את ההשלכות הכלכליות והקושי לאכוף סגר. "מי שעובד מחוץ למושבה ונפגש עם אנשים ממקומות סמוכים, לא יוכל לחזור הביתה אלא פעם בשבוע, אחרי שחיטא את כל בגדיו … אנשי המושבה לא יוכלו למסוק את זיתיהם ולקבל את משכורתם … החיים במושבה יהפכו להיות יקרים מאוד … נצטרך לקיים שמירה קפדנית עשרים וארבע שעות ביממה. האיכרים יפלו מהרגליים מרוב עייפות". על כל אלה היא חזרה ואמרה לו: "אני יודעת". 

לדעתו, "לא נוכל לקחת על עצמו אחריות כבדה כל כך". לדעתה, "בדיוק להפך". היא הסבירה כי "זה רק עניין של זמן עד שתתחיל המגפה להשתולל בכל הסביבה". הידבקות אחת לא באה בחשבון, גם כאשר המחיר הוא עליית מחירים ושמירה קפדנית על המושבה. לבסוף, הוא השתכנע אחרי שהתייעץ עם מכר וקולגה, ד"ר הלל יפה, שכבר הטיל בעצמו סגר על העיר יפו במהלך המגפה.

ככל הידוע, חילופי הדברים ביניהם התנהלו בפרטיות, אולי בביתם. למקרא הדברים ברור שמי שהטתה את הכף לטובת סגר, אקט לא פופולרי וקשה ביותר לאכיפה מוחלטת, הייתה היא. אחרי השיחה, יצא הוא לתבוע את קיומו של סגר בפני שלטונות המושבה – פקידות הברון, אז הוטל הסגר. מי שרצו להיכנס למושבה נדרשו לארבעה ימי בידוד. 

אף על פי כן, בתיאור פרשה זו ד"ר חנה ווייץ ממוקמת על פי רוב בשוליים. במאמר עליה בכתב העת "קורות: שנתון לרפואה ומדעי הטבע" ציינה החוקרת פרופ' צפורה שחורי-רובין כי בזמן מגפה זו "התגלה כוחה של חנה כ'עזר כנגד' בעלה, כמו גם כישוריה האדמיניסטרטיביים". "עזר כנגד" ואף לא כוח מניע, מי ש"התגלה כוחה" שכן עד אז הופגן בקרב ציבור מצומצם ושולי בהיסטוריה – נשים. בערך עליה בוויקיפדיה מסופר שד"ר נפתלי ווייץ היה זה שהטיל את הסגר. בערך עליו בוויקיפדיה הסיפור הזה כלל לא נזכר. 

מבט מגדרי על הדינמיקה הזו מלמד כיצד קרה שמקומה המרכזי של ד"ר חנה ווייץ בפרשה זו, אולי לא רק בה, טושטש ובכל אופן עדיין לא קיבל מקום ראוי. הוא פעל בחוץ, היא – בבית; הוא פעל באופן ישיר, בגלוי ובציבור כאשר דרש בפני פקידי הברון הטלת סגר; היא – בעקיפין, עניין אופייני ביותר לנשים, במיוחד כאשר מדובר על פעילות של זוג, גבר ואישה.

מבחינתה של הבת, לאה, גם אבא וגם אימא לא היו בבית בתקופת הסגר, אך חסרונה של האם היה זה שבלט. היא אמרה: "אני מתגעגעת לאימא. היא בכלל לא בבית. הם שכחו אותי". גם זה מאיר את מקומה של ד"ר ווייץ כאישה שמילאה תפקידים גם בבית, קודם כל כאימא, וגם בחוץ, כרופאה. 

הסגר נחשב לסיפור הצלחה – בזיכרון יעקב לא היה אז ולו מקרה אחד של הדבקה. רמז למקומה המרכזי בפועל בפרשה זו, אפשר למצוא בפריט המידע באתר המועצה המקומית זכרון יעקב, שם מסופר כי עם מיגור המגפה במושבה קיבלה ד"ר חנה ווייץ מכתב הוקרה מן הפקידוּת על פעילותה – היא, ולא ד"ר נפתלי ווייץ. לשיח ביניהם אין שָם זכר.