פוסט אורחת מאת מיכל פרם כהן
את ספרות ההשכלה והתחייה אהבתי מצעירותי, אך תמיד הצטערתי על היעדרן של סופרות בקרב חבורתם של אברהם מאפו, פרץ סמולנסקין, יהודה לייב גורדון (יל"ג) ושאר הסופרים ששמותיהם מתנוססים על שלטי רחובות בתל אביב. סיפוריה של דבורה בארון, הנושאת בתואר "הסופרת העברית הראשונה", לא משכו את לבי בגלל גלותיותן וקורבניותן של הנשים המתוארות בהם. גם סיפור חייה הרתיע אותי. התמקדותה בעבר הגלותי למרות מגוריה בארץ, הסתגרותה בביתה והעובדה שלא יצאה לחגוג בכ"ט בנובמבר עם אנשי היישוב. חיפשתי גיבורות חזקות ועצמאיות וסופרת שתוכל להוות מקור השראה לתחייה הלאומית, כזו שספרות ההשכלה והתחייה הייתה חלק בלתי נפרד ממנה.
היעדרן של סופרות עבריות מעוררות השראה מספרות ההשכלה והתחייה – הספרות שנוצרה במזרח אירופה במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 – הייתה אחת הסיבות שבחרתי ללמוד ספרות אנגלית ואמריקנית, התחום בו יכולתי להתעמק ברומנים של ג'יין אוסטין, שרלוט ברונטה וג'ורג' אליוט (שם העט של מרי אן אוונס). חלפו שנים, ובעת שלימדתי עברית באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית שמעתי הרצאת אורחת של פרופ' טובה כהן שנושאה הפתיע אותי: כתיבתן של נשים בעברית במאה ה-19. בהרצאה התוודעתי לראשונה לקיומה של שרה פייגה פונר לבית מיינקין, האישה הראשונה שפרסמה רומן עברי ("אהבת ישרים", וילנה 1881), סיפור ילדים עברי ("דרך ילדים", וינה 1886), נובלה היסטורית ("בגד בוגדים", ורשה 1891) וקובץ זיכרונות עברי ("מזכרונות ימי ילדותי או מראה העיר דווינסק", ורשה 1903), הכול תחת שמה האמיתי.