שולמית קנטור, שהייתה מחלוצות האחיות ומקצוע הסיעוד בארץ, נולדה בביירות בשם פרידה ידיד הלוי, בתם של אהרן, איש ציבור, וג'מילה לבית אבולעפיה. סבא שלה היה החכם באשי של ביירות. אחרי שאביה נפטר, אמה גידלה את הבנים והבנות הקטנים לבדה: "דאגתה הגדולה", כך סופר אחרי מותה, "היתה בעיקר לתת חינוך מתאים לילדיה אשר להם התמסרה בכל נפשה ומאודה".
שולמית קנטור 1979-1894
פרידה, היא שולמית, הייתה לאחות ומראשונות מערכת הבריאות במדינת ישראל. אחד הבנים, עמנואל ידיד הלוי, היה לשופט בישראל.
היא למדה סיעוד באוניברסיטה בביירות ובשנת 1919 באה לבקר קרוב משפחה בתל אביב, נשארה בארץ והיתה למורה הראשונה לטיפול בחולה בבית הספר לאחיות של "הדסה" בירושלים. ביוני 1920 נישאה בירושלים ללואיס קנטור, שהיה מבוגר ממנה כמעט בעשר שנים. הוא עלה ארצה שנה לפניה, מהנדס שפעל בתחום התברואה, ונחשב ל"אבי הסניטריות" בפלשתינה-א"י. כמו אמא שלה, גם היא התאלמנה בגיל צעיר: ב-1933, כשהיו להם ארבעה ילדים קטנים, הלך לעולמו.
בתום שנת לימודים באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, חזרה ארצה וניהלה את ביה"ס לאחיות והיתה לאחות הראשית של בי"ח רוטשילד. עם הקמת המדינה הקימה את המחלקה לאחיות במשרד הבריאות ועמדה בראשה עד 1955. שר הבריאות אז היה חיים משה שפירא מ"החזית הדתית המאוחדת" (אחריו כיהן השר יוסף בורג).
בריאיון לעיתון היא הסבירה שמטרתה הראשונה היא לעבד תקנון לחינוך אחיד בכל בתי הספר לאחיות בארץ ולקדם את האחיות מבחינה מקצועית. היא ראתה בסיעוד פרופסיה, ולא מקצוע עזר, התומך ברפואה. באותו הזמן פעלו בארץ תשעה בתי ספר לאחיות בהם למדו 425 נשים, הגדול מביניהם היה ב"הדסה" בירושלים.
כבר אז היה מחסור חמור באחיות, וגם בצה"ל החלו להכשיר חיילות שרצו ללמוד את המקצוע לקראת האזרחות. בקורסים להכשרת אחיות נקלטו גם ניצולות השואה שזה עתה עלו לארץ. ההכרח לקלוט כמה שיותר נשים לתפקיד חייב את הנהלות בתי הספר לאחיות מצד אחד לא להתפשר על הרמה הגבוהה של המקצוע ומצד שני לחתור לגייס כמה שיותר. נקלטו נערות בגיל 15 ומעלה, בוגרות שש כיתות לימוד לפחות שהוכיחו שליטה, גם אם מסוימת, בעברית.
בתוך שש שנים הוכשרו בארץ כמעט אלף אחיות. זה לא הספיק, ואף הניסיונות להמריץ צעירות ללמוד את המקצוע לא עלו יפה. באפריל 1954 הכריזו בבית החולים תל השומר של "שבוע הבריאות" שמטרתו היתה הסברה בנושא "תפקידיה החלוציים של האחות", במטרה לעודד צעירות להירשם לבית הספר לאחיות. אך נשים לא רצו ללמוד את המקצוע, בשל תנאי העבודה והשכר, שהיה נמוך ביותר, ושורשיו בהגדרתו של המקצוע כמקצוע נשי מובהק.
ברבות השנים, הייתה קנטור גם חברת הנהלת ויצ"ו העולמית. ב-1979 היא הלכה לעולמה ונטמנה לצד לואיס קנטור. בספרה "חמלה וידע" בהוצאת יד יצחק בן-צבי, כתבה החוקרת ד"ר נירה ברטל כי קנטור היתה "אסרטיבית, בעלת תושייה ושאיפה לפעול באופן עצמאי. היתה לה תפיסה מגובשת של הסיעוד והיא פעלה בנחישות ליישמה. היתה לא רק מנהלת בית הספר אלא גם מנהיגה וממניחות היסוד של החינוך לסיעוד בארץ".
מלבד מחקריה של ברטל וערך עליה באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית), תוצאות החיפוש בגוגל מובילים אל המצבה שלה, בבית העלמין בהר הזיתים. הכיתוב, שכבר נשחק, מלמד כי פה נטמנה אחות. למיטב בדיקתי, היא לא מונצחת בשום מקום אחר: לא במערך הבריאות בישראל ולא מחוץ לו, למשל בשם רחוב. גם תוצאות החיפוש אחריה באתר של הדסה מובילות אל "הדף לא נמצא". גם זה סמלי.