בשיעור האחרון של הסמינריון בנושא ניצולות השואה בישראל בתכנית לתואר השני במדעי הרוח בסמינר הקיבוצים קראנו את רשימתה של הסופרת, העיתונאית והמתרגמת רות בונדי, "ניצול השואה האחרון". ברשימה זו, שפורסמה בספרה "נחמות קטנות" (הוצאת גוונים 2003), הציגה בונדי את השקפת עולמה כניצולת השואה בישראל באמצעות מונולוג עתידני מפיו של ניצול שואה בשנת 2022. כדרכו של שיעור אחרון לשנת לימודים, על סדר היום עמדו סיכום הקורס, קשירת קצוות וגם פתיחתן מחדש. כמו כלל השיעורים מאז השבוע השני לסמסטר ב', גם שיעור זה התנהל ב"זום".

רות בונדי ב-1969 / אוסף דן הדני הספרייה הלאומית

זה לא היה הטקסט הראשון מאת בונדי שקראנו בכיתה. בסמסטר א' שוחחנו על פרק באוטוביוגרפיה ("שברים שלמים", הוצאת גוונים 1997) אותו פתחה בשאלה "איך שורדים?" ובו סיפרה על אורחות חייה כניצולת השואה בישראל. ההבחנה שלה בין חוויות של נשים לבין חוויות של גברים בתקופת השואה שימשה לנו נקודת מוצא. למשל, כשתיארה מפגש בין ניצולים לבין תלמידי ותלמידות תיכון בו נשאלה, יחד עם אחרים שישבו בפאנל, מה היה הכי קשה לשאת. הגברים אמרו: את הרעב, היא אמרה: את הזוהמה.

בשיעור הראשון לסמסטר ב' אירחנו בכיתה את ניבה ברדה, נכדתה של הלנה המרמש, ניצולת השואה שהמוטו של חייה היה לאהוב למרות הכול. ניבה, שהיא מחנכת, גוללה את סיפורה של אישה בתקופת השואה מנקודת המבט של בת הדור השלישי. היא תיארה את הניסיונות להציל את חייו של ילד וסיפרה על תינוקת שנולדה אחרי המלחמה והקריאה שירים שכתבה סבתא שלה. 

כמו כן סיפרה על הספר שהוציאה המשפחה לאור ("לאהוב למרות הכול" הוצאה פרטית) ובו סיפור חייה של המרמש. אחת הסטודנטיות, שהיא מורה בחטיבת ביניים, הזמינה את ניבה להתארח בכיתתה בחודש הבא, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אף אחת לא יכלה לנחש אז, שהרצאת האורחת אכן תתקיים אך במפגש "זום" רב משתתפים, שהיה מרגש לא פחות.

הסגר ואיתו הלמידה מרחוק העצימו את האתגרים האינהרנטיים בלימוד וחקר השואה. בזמן הלמידה בקמפוס אפשר לעמוד על בעיית המקורות ולתהות יחד עד כמה בעצם אנחנו יודעות ויודעים, וכמה לעולם לא נדע. הלמידה מרחוק העצימה זאת. אמנם רוב פריטי הקריאה מן המחקר הם נגישים אונליין, אך ספרי זיכרונות ועדויות נותרו בספריות הנעולות.

קושי זה חיזק את הקשר בין הסטודנטים והסטודנטיות, שהתאמצו לעזור זו לזה, מי דרך מקום העבודה, מי באמצעות אוצרות הספרייה בבית או אצל המשפחה.  "בשנת 2020 הוכרז רשמית, שניצולי השואה בישראל נכחדו", כתבה רות בונדי, ותיארה כיצד כעבור שנתיים התגלה בתל אביב ניצול השואה האחרון, זקן שכפה על עצמו בידוד ביתי, ללא הגבלת זמן. הוא חי בדירת מסתור, בזהות שאולה, ומייחל למות בשקט. מה שהכריע אותו לא היה החשש מפני וירוס ביולוגי קטלני. הוא הפך "אלרגי ליום השואה". 

בכך חזרה בונדי, שנפטרה ב-2017, והזהירה מפני שימוש בלתי נסבל בשואה, שרווח בפי עסקנים פוליטיים. אמנם היא לא ניבאה את סגר הקורונה, אך מציאות החיים בימי הסגר, לרבות התבטאות של ראש הממשלה בנוגע לשואה, לימדו שנבואתה התגשמה במידת מה; לא בטוח שיש בזה נחמה.

פורסם בקובץ היצירה בימי הקורונה בעריכת פרופ' ג'ודי באומל-שוורץ בהוצאת המרכז לחקר השואה, אוניברסיטת בר-אילן