גיבור הספר "למרות הכול…" (הוצאת מאגנס) הוא אהרן מנצ'ר מווינה, שהיה חניך ומדריך ב"גורדוניה", וכמו אחרים ואחרות התעתד לעלות לארץ ישראל. כשפרצה מלחמת העולם השנייה התמנה לתפקיד מנהל עליית הנוער בווינה ואחראי על תנועות הנוער שם. הוא היה אז בן 22. קודמיו בתפקיד עלו לארץ, וכך גם המדריכים הבוגרים האחרים. מנצ'ר החליט שהוא נשאר.

בסוף 1939 הוא פעל כדי לקדם את העברתם של נערים ונערות לפלשתינה-א"י בנתיבי ההעפלה. זה היה בניגוד למדיניות שהכתיבה הנרייטה סאלד, לפיה עליית הנוער צריכה להתבצע באופן ליגאלי. כעבור כשנה לקח חלק בפעילותה של רחה פריאר להעלות נערים ונערות מברלין ומווינה. חלק מהם הגיעו לארץ. הוא גם פעל כדי לסייע לתנועות נוער בפולין, כשעמד בקשר עם יוז'ק (עזריאל) קוז'וך מ"הנוער הציוני" בסוסנוביץ'.

בחודש מאי 1941 הוא גורש למחנה עבודת כפייה, ובספטמבר 1942 לגטו טרזיינשטאט, שם המשיך בעבודתו החינוכית. באוגוסט 1943 נמנה עם המדריכים שהיו אחראים על קבוצות ילדים שהגיעו מביאליסטוק. באוקטובר אותה שנה גורש יחד איתם לבירקנאו. כולם נרצחו. 

הספר "למרות הכול…" פורסם לראשונה בגרמנית בשנת 2013. עיקרה של הגרסה בעברית הוא תרגום שלו. ההקדמה של מחבריה נפתחה בהצגתו של אהרן מנצ'ר בתור "יאנוש קורצ'אק האוסטרי". זאת מכיוון ש"שניהם היו אנשי חינוך בולטים ופעלו למען חניכיהם במסירות שאין למעלה ממנה", וכי שניהם ליוו את חניכיהם עד המוות. 

פרופ' יעקב (קובי) מצר, אחיינו של אהרן מנצ'ר, ערך את הגרסה העברית והוסיף לה פרק מבוא וסיכום. לדעתו, הכינוי "יאנוש קורצ'אק האוסטרי" אינו מתאים, מפני שבין קורצ'אק למנצ'ר היה הבדל אחד, והוא: הידיעה לאן נוסעות הרכבות. מצר כותב כי "מנצ'ר לא ידע מה צפוי לו, לחבריו בגטו טרייזנשטאט וליתומי ביאליסטוק". זה אינו ההבדל היחיד בין השניים. 

אם להשוות: דמותו של מנצ'ר, מחנך ומדריך מסור ונחוש, מהדהדת בדמויות של צעירות וצעירים בתנועות נוער באירופה הכבושה, שנשארו עם החניכים והחניכות שלהם. ביניהם היו שלא מילטו נפשם וחזרו לשטחי הכיבוש הגרמני, כמו צביה לובטקין. סיפורו מהדהד גם בקורותיהם של חברות וחברי תנועה, שחזרו ודחו את האפשרות לעלות לארץ אף שהיה בידיהם סרטיפיקט, כמו חייקה גרוסמן. 

מנצ'ר היה גיבור בתקופת השואה, הוא לא מילט נפשו, ונשאר עם החניכים והחניכות שלו – בפעילותו בתנועה הציונית חלוצית, בתפקידיו בעליית הנוער, בטרזיינשטאט. אך כפי שכתבה רינה ברקאי במאמר בכתב העת "עתמול", מנצ'ר היה "גיבור שנשכח". 

עם ההסברים להשכחה נמנים הארגון אליו השתייך: אמנם הנהיגה אותו אישה שהפכה לסמל, הנרייטה סאלד, אך הניסיון של מנצ'ר להעביר נערים ונערות ארצה באופן לא ליגאלי לא תאם את המדיניות שלה. האישה שמנצ'ר הצליח לחבור ליוזמתה להציל נוער מברלין ווינה היתה רחה פריאר, ששמה פחות ידוע. מנצ'ר לא היה קשור לתנועה פוליטית או מפלגה שהיה בכוחה להוקיר אותו בארץ, והוא לא נשאר בחיים. 

למרות כול זה, מנצ'ר לא נותר אלמוני. חיפוש אחריו בגוגל מביא למידע עליו במוסדות להנצחת השואה כמו יד ושם, בית לוחמי הגטאות ובית טרזין. יש עליו ערך ב"אנציקלופדיה של השואה" וכן ערך ב"ויקיפדיה: האנציקלופדיה החופשית" – בעברית ובגרמנית. במאמר על מנצ'ר בכתב העת יקינתון קראה ד"ר מרגלית שלאין לקרוא על שמו מוסד חינוכי בארץ. ככל הידוע, הוא עדיין אינו מונצח בשום מקום.

"אינני רוצה ללוות כל ילד יהודי לרכבת, אבל אני רוצה להיות בטוח שכל ילד יהודי יהיה מסוגל לעזוב את וינה", כתב אהרן מנצ'ר לאחיו בשנת 1939. בסופו של דבר, מנצ'ר ליווה ילדים יהודים לרכבת, כשגורש יחד עם חניכיו לבירקנאו. 

לספר למרות הכול… אהרן מנצ'ר ונוער יהודי וינה-טרזיינשטאט (1943-1938) באתר הוצאת מאגנס