בשנת 1965 יצא בפעם הראשונה מסע נוער ישראלי לפולין. הנערים והנערות ביקרו באתרי מחנות המוות טרבלינקה, מיידאנק ואושוויץ־בירקנאו, וסיירו בוורשה ובקרקוב. בראש הקבוצה עמדה פרדקה מזיא, ניצולת השואה, סופרת ומחנכת, שיזמה את המסע ואירגנה אותו.
פרדקה מזיא / מקור: אתר קיבוץ העוגן
בשובם ארצה כתבה להם: "הראיתי לכם מה מסוגל לעשות אדם אשר נותן להוביל את עצמו ללא מחשבה עצמית, ללא בדיקה, כאשר הוא שוכח שהוא חלק מחברה אנושית גדולה. הראיתי לכם את תחתית השאול, לא כדי לעורר בכם שנאה, אלא על מנת שתדעו לעמוד במבחנים בחייכם. שאלו תמיד את עצמכם: 'האם מותר לי?' תהא טובת האדם, באשר הוא אדם, נר לרגליכם". שני דורות חלפו. מסעות הנוער צברו תאוצה ונטענו משמעות לאומית חזקה, שמעמעמת את ההיבט הכלל־אנושי כפי שמזיא ביטאה אותו אז.
בתקופת השואה הייתה מזיא חברת מחתרת בסוסנוביץ, העיר שבה גדלה. ב־1961 נמנתה עם העדים במשפט אייכמן, ובשנות ה־60 פירסמה ספרים על השואה, הייתה בין הפעילים להקמת מוסד הנצחה של הנוער הציוני ולימדה על השואה בתיכון "בליך" ברמת־גן ובבתי ספר נוספים. לקראת אירועים שתוכננו בפולין לרגל 20 שנה לשחרור המחנות החלה לפעול במטרה לצאת לשם עם קבוצת נוער. במשרד החינוך דחו את הרעיון על הסף, אך בבתי הספר שבהם לימדה וגם בתנועת המושבים נענו לה. את הקבוצה ליוו שלום (סטפן) גראייק, דוד (יורק) פלונסקי ושמחה הולצברג.
גם מזיא, שעברה את השואה על בשרה, חשבה שאין לעם היהודי ארץ מלבד ישראל; גם היא ידעה לזהות את העוצמה הגלומה בנוכחות של צברים באתרי מחנות המוות בפולין. בעבורה, אחת המטרות של המסע הייתה להראות כי העם היהודי בשום אופן לא היה צאן שהובל לטבח. היא ראתה במסע אמצעי לחיזוק הקשר בין ישראלים צעירים לבין פרקי העבר של היהודים באירופה, ולאישוש זהותם כנצר לעם קשה עורף ולמוד סבל.
אך גם בשבילה, למסע לא היה היבט יהודי־לאומי בלבד. לתהייה למה לחשוף בפני מתבגרים את מוראות השואה ובכך לסדוק את אמונתם באדם, השיבה: "סירבתי להשלים עם יחס זה של בת יענה, האומר: 'אל תראו את הרע פן ייפגע הטוב'". לשאלה בדבר נזק נפשי שעלול להיגרם להם ענתה: "רק בהתגברות על מכשולים מתחזק האדם, ורק כאשר יודע הוא מה עלול לעולל אדם לאדם, כשהוא שוכח את הצו העליון של 'ואהבת לרעך כמוך' – רק אז מתחזק הוא בעקרונותיו וביחסו לחיים ולזולת".
אחד השיאים במסע היה השתתפות באירועים שהתקיימו במוזיאון אושוויץ וטקס שערכה הקבוצה. 40 שנה אחרי כן קבע האו"ם את יום השנה לשחרור אושוויץ בתור יום זיכרון בינלאומי לשואה. 54 שנה אחרי המסע ההוא, התקהו דבריה של מזיא. אתרי הזיכרון בפולין אינם יעד ציוני לכיבוש ברגליים, אלא מקום לחשבון נפש אנושי, שביסודו השאלה מה מסוגלים לעשות בני אדם אשר נותנים להוביל אותם ללא מחשבה עצמית, ללא בדיקה, לא זוכרים את הצו העליון של "ואהבת לרעך כמוך", ומדי פעם שוכחים לשאול: האם מותר לנו?