תשלומי ההורים, המאושרים על ידי משרד החינוך ומוגדרים בתור "תשלומי רשות", עולים מדי שנה. בדיוק כמו הצפרדע בניסוי המפורסם, שהוכנסה לסיר עם מים בטמפרטורת החדר והסתגלה לעלייה בטמפרטורה עד רתיחה בלי לקפוץ מהסיר, עד שמתה – כך ההורים הסתגלו לשלם מדי שנה סכומים שהולכים ועולים כדי לממן את מערכת החינוך הציבורית בישראל.

לפי אתר משרד החינוך, בשנת תשע"ח תשלומי הרשות לכיתה א' הם עד 556 ש"ח לשנה, בכיתה ג' הסכום המותר לגבייה הוא עד 707 ש"ח בשנה, ובכיתה ו' – 917 ש"ח בשנה. בחטיבת הביניים הסכומים מגיעים לארבע ספרות: 1,042 ש"ח, 1,167 ש"ח ו-1,183 ש"ח לכיתות ז', ח' ו-ט' בהתאמה. בנוסף, משרד החינוך מתיר לכל בית ספר לגבות "תשלומי רצון", העומדים על 250 ש"ח בשנה לכיתות היסודי ו-450 ש"ח לעל יסודי. מה הפלא שדרישת תשלום על סך 1,388 ש"ח לא נראית בלתי נסבלת להורים לתלמידי ותלמידות כיתות י"ב? 

בוויכוח יש שלוש דעות. אחת, לשלם מיד. הורים אלה חוששים שבהיעדר תשלום מקדמות, הפעילויות שהנהלת בית הספר כבר הזמינה מספקים חיצוניים, כמו "מסע ישראלי" או טיול אחר, יבוטלו. שנייה, קראה באי-רצון לשלם. הורים אלה הביעו תמיכה עקרונית בעצם המאבק להפחתת תשלומי ההורים בחינוך הציבורי, בתנאי שהילדים שלהם לא יפסידו שום דבר. שלישית, דעת מיעוט, קראה לא לשלם במטרה להשתתף בהפעלת לחץ קולקטיבי על משרד החינוך. שש שנים אחרי המחאה החברתית, ויכוח זה מדגים את מידת המוטיבציה בציבור למחות כנגד עוולות ועל מידת ההסתגלות למדיניות הממשלה בתחומי חברה ורווחה, גם במחיר פגיעה בכיס הפרטי.

הורים שמתנגדים למאבק מבטאים עמדה ברוח הימין. לדעתם, הורים במדינת ישראל צריכים לדאוג לילדים הפרטיים שלהם, לכל היותר לאינטרסים של ילדי בית הספר בו הם לומדים. אם להתלכד, אז רק כדי לשמור על הבית. לשיטתם, הפרטת מערכת החינוך הציבורית היא בלתי נמנעת, תוך התעלמות מהעמקת הפערים החברתיים הכרוכה בה. גם אם בעיניהם התשלומים גבוהים מדי, רובם ככולם לא מעריכים שבכוחם לשנות את המצב, לא כל שכן לעורר מחאה. 

הורים שתומכים עקרונית במאבק אך מתנגדים שהילדים שלהם יפסידו פעילות כתוצאה ממנו שייכים למרכז. בעיניהם, מרד התשלומים מוצדק באופן עקרוני, אך תשלום מחיר אישי הוא בלתי נסבל. לפי גישה זו, הורים צריכים להצהיר על תמיכה, אך בפועל לשלם למערכת החינוך את מה שהיא דורשת. ההפרטה היא אמנם תופעה מדאיגה ויש עתיד למאבק לבלימתה, אך לא בקדנציה שלהם. חלק מהם נרתעים מהשתתפות במאבק מכיוון שילדיהם לומדים בכיתה י"ב, ועל כן גם אם יצליח, הרי שהם לא רואים את עצמם נהנים מפירותיו. 

הורים שתומכים במאבק שייכים לשמאל. לשיטתם, עבודה משותפת היא חיונית להצלחת מאבק בממסד. לו כל ההורים בכל הארץ יסרבו ל"תשלומי רשות", החברות החיצוניות שמשכירות את שירותיהן לבתי הספר לא יבטלו את ההזמנות שכבר בוצעו, מכיוון שפעילויות אלו הן מטה לחמן. ועדי הורים שפורשים מן המאבק מחלישים את השורות ומסמנים למשרד החינוך כי מוטב לגרור את המשא ומתן. יש לעצור את מגמת ההפרטה במערכת החינוך הציבורית.

ככל שעוברים הימים, יותר ויותר הורים זולגים מן השמאל למרכז ומן המרכז ימינה. רובם שותקים או לא מכירים את פרטי המאבק. גם אם סולידריות ואחריות חברתית מעניינת אותם, הם לא חושבים שבכוחם לשנות משהו. הם חוששים מפני שינוי בסדר היום ובעיקר לא רוצים לצאת פראיירים. 6 שנים אחרי מחאת העגלות, נראה שההורים התעייפו.

השתיקה סביב "תשלומי רשות" אלה מלמדת שציבור גדול מאוד בישראל לא מאמין בכוחו. כמו הצפרדע בניסוי המפורסם, הם לא חושבים שאפשר וצריך לקפוץ מהסיר. עמדותיהם של הורים מהימין ומהמרכז ושתיקת הרוב מבטאות את הצלחתה של מדיניות הממשלה. עוד סקטור נוטרל בדרך להפרטה. אפשר לנחש כי אילו משרד החינוך היה משית בבת אחת אלפי שקלים על כתפי ההורים, הניוזפיד בפייסבוק היה רועש ואולי אפילו היתה מתארגנת יציאה לרחובות.

למרות שהמאבק הזה דוכא, בכל זאת אפשר ללמוד ממנו משהו. חוץ מהיכרות עם ניסוי הצפרדעים, הורים יכולים פשוט להיכנס לכיתה של הבן או הבת שלהם ולשוחח עם הילדים על המאבק תוך הצגת דעות שונות. זה יהיה שיעור טוב באזרחות שימחיש את ההבחנה בין שמאל לימין בהקשרים של כלכלה, חברה ורווחה, וזו גם תהיה פעילות העשרה מעניינת, שתדגים את החשיבות של הזכות להתאגד ולהביע מחאה בחברה דמוקרטית בהקשר אקטואלי. והכי חשוב – פעילות כזאת תהיה בחינם.

פורסם בהארץ, 28 באוקטובר 2017, שכל אחד ידאגו לילד שלו 

עוד על הצפרדע המתבשלת אפשר לקרוא פה ופה