פורסם במוסף ספרים של הארץ
הכותרת הקולעת של ספר עיון מעניין זה, תנועה לאומית: על מחול וציונות (הוצאת עולם חדש), מאת ליאורה בינג-היידקר, מלמדת על ריבוי המשמעויות החוזר ונשנה בכל פרקיו. תנועה אינה רק "זרם ציבורי, ארגון מקיף של המוני עם המאוחדים בשאיפה כללית" או "שינוי מקום, מעבר" (אברהם אבן־שושן) שיחד עם המלה "לאומית" אינה רק מגדירה זרם החותר לייסד "קהילה פוליטית מדומיינת" (בנדיקט אנדרסון), לעניין זה התנועה הלאומית היהודית.
מחוללות בחג העומר, שנות ה-40 / ארכיון רמת יוחנן, פיקיוויקי
תנועה היא "תנועת החיים, שהפעילה אותם על במת ההיסטוריה בכוריאוגרפיה תזזיתית, מחול גדול בעל אופי אימפרוביזטורי המשתנה ומשנה את אופקיו בעודם מתהווים, בהתאם לנסיבות". גם מושגים כמו דרך, התיישבות, חלוץ וכמובן מחול מקבלים בספר זה משמעויות מרעננות. דווקא ציונות, מושג רב-הגדרות ופירושים כשלעצמו, החל במילונים ולקסיקונים דרך ספרות עיונית ומחקרית ועד הסלנג הצברי, זוכה להגדרה כמעט אגבית, כמונח שנטמע ב-1890 על ידי נתן בירנבאום, וגם זה בהערת שוליים. ריבוי משמעויות זה הוא כנראה תולדה של האופן שבו בחרה מחברת הספר לעסוק בנושא שלה.
התהליכים המכוננים של המחול העברי בארץ משנות ה-20 ועד סוף שנות ה-50 של המאה ה-20 מבעד לנקודות מבט "החורגות מתחומי הנגזרת הצרה של מחול עברי בארץ ישראל" על הקשריהם לתחומי דעת שונים, ביניהם פילוסופיה, אמנות, מקרא וארכיאולוגיה. עיקרם הטענה שלפיה "במחצית הראשונה של המאה ה-20 נוצרה בארץ ישראל ברית אידיאולוגית בין מחול וציונות, המחול היטיב לבטא את הרטוריקה ולתת לה תוקף על ידי מימושה בגוף; בתמורה לכך העניקה הציונות במה והכרה למחול כאמנות בעלת ערך לאומי".
כריבוי תחומי הדעת וריבוי המשמעויות כך מיעוט המקורות: בפתח הדבר וגם באחריתו מציינת המחברת את שחיקתו והידלדלותו של קורפוס המקורות וכי אופן כתיבתו הוא למעשה "ניסיון לתפוס את רוח הרפאים של המחול העברי". דימוי זה של רוח רפאים חוזר ומופיע לאורך הספר, כרוחות רפאים מן העולם היהודי ומחוץ לו, ברעיון הציוני (במובאה לפרק הראשון מצוטט קטע מ"אוטואמנציפציה" מאת י"ל פינסקר), כרוחות רפאים בגולה ובארץ, בתקופות מוקדמות ומאוחרות. בתמצית, זה ניתוח של האטמוספירה שבה נוצרו הלכי הרוח שהניעו את המחול העברי.
מבעד לתהליכים המכוננים, המתוארים בלשון מלומדת השופעת מונחים לועזיים, עולות על הבמה דמויות שהניעו ונעו, החלו וחוללו אותם. כמעט כולן היו נשים, ביניהן גרטרוד קראוס, לאה ברגשטיין, רינה ניקובה, ירדנה כהן, גורית קדמן, שרה לוי־תנאי ודבורה ברטונוב. פכים מתולדות חייהן נזכרים בקיצור נמרץ מדי, ומשולבים בפרקים השונים. כך מתברר שקדמן, כלת פרס ישראל בתרבות המחול (1981), מעולם לא רכשה חינוך פורמלי במחול, וכי ברטונוב למדה מאביה, השחקן יהושע ברטונוב, מהי חשיבותה של אש ביצירה כשטיגן לה חביתה.
לצד שורה ארוכה של "אמהות" למחול הישראלי יש גם "אב" אחד – ברוך אגדתי, ש"הטביע את חותמו היוצא דופן בלב לבה של הסצינה האמנותית בראשיתו של היישוב בארץ ישראל". בדיון מעניין על טשטוש גבולות המגדר בפרק השביעי, משערת המחברת כי "ייתכן שבחירתו של אגדתי, ברוך הכשרונות, להשתלם דווקא במחול ולהפגין את יכולותיו בתחום זה מעידה על נטיות הומוסקסואליות מוכחשות", וסבורה כי זו "מעידה על מעמדו המוסכם של המחול כאמנות אוונגרדית, הממצבת את העוסקים בה בחזיתו הנועזת של השיח האמנותי החדש".
נשים אלו, שתמונות נפלאות שלהן שזורות בכל פרקי הספר, מוצגות בו בדרך כלל בתור "חלוצות המחול", צירוף שגם הוא רב־משמעויות, השופך אור חדש על מושגים מוכרים. "חלוצת המחול העברי היא 'חלוצה' תרתי משמע: גם לוחמת כמו גבר, ולא פחות חשוב – כפות רגליה היחפות נטולות גינונים, קרובות לקרקע ומתחככות בה". מכאן אפשר ללמוד שהמאמץ של החלוצות לא ליפול בהישגיהן מן החלוצים בא לביטוי לא רק בנחישותן ללבוש בגדי עבודה שנתפרו מבדים גסים ולנעול נעלי עבודה מסורבלות, וכי רגליים יחפות המחוללות בשמלה קלה על קרקע בתולה אינן שוות פחות מלובשי חול וחגור וכבדי נעליים.
מי שיחפשו בספר את תולדות הרועה הקטנה מן הגיא והצדיק שיפרח כתמר עלולים בקריאה ראשונה להתאכזב; המחברת מודעת לכך, וכבר בפתיחה מצהירה ש"ספר זה אינו מבקש לעקוב באופן שיטתי אחרי אישים או מאורעות". אך בקריאה שנייה ושלישית יגלו שילמדו הרבה על הרוחות והתנועות שבראו את ריקודי העם המוכרים מחדר האוכל, הקן, בית הספר ובית העם.
למשל, מעיון בטבלה בפרק התשיעי המסכמת את ההבדלים בין המחול האמנותי למחול הקהילתי־מקהלתי. בזה האחרון השיעורים היו מבוססים על חיקוי המנהיג, דהיינו המרקיד, שיזם את המהלכים ותימרן את המשתתפים שעקבו אחריו בלי לטעות, ובעצם היו אימונים בצייתנות והכנעה. בפרק החמישי מסופרים תולדות "הנערה עם הכד", דימוי מרכזי באתוס הציוני, בחג שבועות ובחג המים בקיבוץ, ובפרק העשירי על הולדתה של ההורה, ריקוד רומני שמקורו טורקי, שנחשב משחק ריקוד של קפיצות ובעיטות קלות באדמה, ועל הקשר בינו לבין המושג כוריאוגרפיה.
המחברת, ליאורה בינג-היידקר, היא מורה למחול, חוקרת, משוררת ומתרגמת, בוגרת בית הספר הריאלי בחיפה שלמדה בין היתר באקדמיה המלכותית למחול בלונדון, עסקה בהוראת מחול ובמשך עשרות שנים הכשירה רקדניות ורקדנים. היא הכירה חלק מן הדמויות שהזכירה בספר והיתה להן תלמידה וידידה, אך רק פעמים ספורות היא מביאה דבר מה אישי על עצמה.
מפרקי הספר עולה שהיא כמהה לשוב הביתה, "למחוזות בהם המחול היה חזות הכול", שראשיתם בסטודיו לבלט של ולנטינה ארכיפובה גרוסמן ברחוב מסדה 37 בחיפה בתחילת שנות ה-60. אך בסופו של דבר "מה שנותר הם בעיקר המיתוס, האתוס והפאתוס, מחוללי הזיכרון" וממרחק הזמן "דומה לא פעם ששיח המחול היה מעניין ומעשיר יותר מן המחול עצמו". אפשר לחלץ מכאן גם אמירה פוליטית אקטואלית: "מן המסר החינוכי והאמנותי של המחול הישראלי נשקפה אפוא הבטחה ממשית לשיתוף ולערבות הדדית". מה נשאר מזה היום? רוחות רפאים.