פורסם במוסף ספרים של הארץ

הספר האמיץ איך קרה ששרדת (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מעורר תחושות סותרות: סקרנות והשתוקקות לאשש את מה שידוע מראש; משיכה לשמוע סיפורים קשים על עירום, פגיעות מיניות ואונס של נשים בתקופת השואה ודחייה רפלקסיבית בדיוק מסיפורים אלה; הקשבה ואטימת אוזניים; כוונה להאמין לנשים המגלות את ליבן, בפה מלא או בחצי פה, והכרח למקם את דבריהן בהקשרים רחבים ובתוך כך לסייגם; מוטיבציה לחלץ מן הממצאים טענה סדורה וההבנה שזה כמעט בלתי אפשרי.

הקולות מושמעים בו, של "נשים גדולות מההיסטוריה, שמלחמתן עדין לא תמה", מלמדים שגיבורותיו הן נשים פעילות, יוזמות וחזקות שנכונות לדבר על מה שעברו, בין היתר כדי להביע מחאה על האופן שבו מתפרשים סיפוריהן האישיים ובתוך כך הן עצמן.

כפילות נוכחת גם בשאיפתן של מחברות הספר, אסתר דרור ורות לין, להוציא את עצמן ממנו ובה בעת משיכתן להיטמע בתוכו; בין שמירה על מקומן הפורמלי, המרוחק והמלומד – דרור ערכה את מרבית הראיונות שבספר במסגרת עבודת דוקטורט שכתבה בהנחייתה של לין – לבין כמיהתן לפמיליארי, הקרוב, המשפחתי, תנאי הכרחי ליצירת אינטימיות עם 23 נשים ושלושה גברים שרואיינו ואולי גם עם קהל הקוראות והקוראים של הספר עצמו. הדחייה והמשיכה מתבטאות למשל באופן בו מציגות המחברות את עצמן לקהל. בפרקי הספר הן מוצגות בדיוק כמו המרואיינות שלהן, בשם פרטי בלבד ואף בכינוי חיבה. ד"ר אסתר דרור שעל העטיפה הופכת בין דפיו לאסתי, ופרופ' רות לין – לרותי.

שתיהן חוקרות העוסקות במגדר וחינוך, אך מעטיפת הספר ומן ההקדשות בפתיחתו בולט השוני: דרור, "בת לאם ניצולת אושוויץ בירקנאו", מקדישה את הספר "לזכר אמי, ז'ני דובלין (פולק) A11017". לין, "בת למשפחת חלוצים מבוני הארץ", מקדישה אותו "לזכר אמי, דבורה, שהקריבה למען המדינה".

המוטיבציה לגשת לנושא היא עיקר פתח הדבר, שגיבורותיו הן החוקרת בת הארץ שמניעה את תלמידת המחקר בת הדור השני להקדיש לזה את מחקרה. דרור משתכנעת לקחת על עצמה את המשימה, גם לשם פיוס: בילדותה ובבגרותה "אמי סיפרה לי שוב ושוב" ו"קיוותה שאקשיב", אך "אני אטמתי את הכרתי". אולי המחקר הוא גם אמצעי לאיחוי ותיקון.

מידת האומץ לעסוק בנושא זה מתחוורת על רקע הספקנות והחשדנות כלפי סיפורים אלה של ניצולות, המתוארות בפרק הראשון, שכותרתו: "היה או לא היה". כך, מן התערוכה "כתמים של אור: להיות אישה בשואה" שנפתחה ב-2007 במוזיאון יד ושם, "נעדרו היבטים כגון השפלה מינית, אונס, עבדות מינית ותשלום מיני עבור מזון או הישרדות דומים". האומץ של המחברות ניכר גם בבחירתן לכלול בספר עדויות בהן התוקף אינו בהכרח גבר נאצי אלא יהודי או חייל הצבא האדום או מנהל סניף הג'וינט או אישה באס-אס, וגם להתייחס לנערים קורבנות ניצול מיני ואונס, המתוארים בפרק השלישי, "אונס והזנייה".

אמנם עברו שנים מאז פורסמו ספרים כדוגמת "בית הבובות" מאת ק.צטניק (יחיאל דינור), ובכל זאת אזהרה: פרקי הספר, בעיקר השני והשלישי, גדושים סיפורים קשים לקריאה ולעיכול, ויש בהם גם תיאורים פלסטיים. הקושי לקרוא מתעצם כאשר המחברות מציגות אותם כביטוי לפגיעות המינית של נשים בעתות מלחמה מאז ומעולם וכאשר הן מהדהדות לעדויות של נפגעות תקיפה מינית שלא בתקופת השואה. הנה שם, כמו כאן, אישה המספרת על מה שעברה חשה מצטדקת, מתגוננת, "כנאשמת המציגה כתב הגנה", והיא חוזרת ומבררת האם המראיינת מאמינה לה.

מכיוון שעיקרו ראיונות, הספר גדוש גרשיים ומירכאות. אך אלה משולבים גם בניתוח, בפרשנות ובהסבר ומשמשים אמצעי עזר כדי לתווך ולבאר. בין אלה בולטות הטיות למילה "ראויה", לרוב על דרך השלילה, למשל באחת מהנחות היסוד המוצגות בפתח הדבר של הספר, שעל פיה גם היום בחברה הישראלית "ניצולות שואה עדיין נחשדות בהישרדות 'לא ראויה", וכאשר מן הממצאים ברור ש"אישה ששרדה את המלחמה, אם חפצת חיים היא וחפצת המשכיות – מוטב לה שתשתיק פרטים מעברה שאינם מתיישבים עם הסטריאוטיפ של אישה 'ראויה'". הכוונה בוודאי לילדה, נערה או אישה שהוכתם שמה הטוב, אך חבל שזה לא מצוין במפורש. המחברות עצמן תוהות: "הראויות אנו לסיפורי החיים של הנשים הללו", במיוחד דרור, בת הדור השני, חוששת שהכתם דבק גם בה.

מושג שכיח אחר שנותר גם הוא בלתי מוגדר הוא יופי. נקודת המוצא היא כי חזותן החיצונית של כל הנשים בספר מרשימה במיוחד: יופיין יוצא דופן, הן יפיפיות, הכי יפות בעיר, עם גוף יפה ורגליים יפהפיות. "נכון הוא שהייתי ילדה יפה. והרבה, פעמים, הרבה, קבלתי רחמנות מאותם ה… גרמנים", אמרה אחת הנשים. מה היו מאפייניו של יופי זה בבלוק במחנה, אז, כפי שהסבירה אישה שהיתה אסירה באושוויץ-בירקנאו, "הצד הנשי האופייני לא היה לנו", כשחדלו נשים להיראות כמו נשים וחדלה עונתן?

גם הפרק הששי, "בגוף ראשון", אינו קל לקריאה, אך נבדל מקודמיו מפני שהוא מזמן היכרות מעמיקה יותר עם סיפורי חיים של ארבע נשים שעברו את השואה מעבר לאפיזודה הנוגעת לנושא הספר. בפרק זה מתחדדת המשמעות הכפולה של השאלה המרכזית, שאינה רק התהייה איך נשארת בחיים בין 1939 ל-1945 אלא איך נשארת בחיים עשרות שנים אחרי השואה ומה נצרב בנפשך. אישה סיפרה על רבנית שמכרה את בתה תמורת לחם: "ראיתי איך אמא מוסרת את הבת שלה, בת שש עשרה – לחייל של אס-אס"; "אחרי זה האמא אכלה את השתי פרוסות לחם עם חתיכת מרמלדה". אירוע זה היכה בה כשבתה הבכורה הגיעה לגיל 16; היא שאלה את עצמה האם היתה מסוגלת לעשות דבר דומה.

אך החלק החשוב ביותר בפרק מעניין זה אינו דווקא שאי אפשר לאנוס אותן לשתוק, אלא קול המחאה שהנשים משמיעות על האופן שבו הן והסיפורים שלהן מושמעים, מתפרשים ומתויגים בעולם, במיוחד על ידי מומחים. אחת המרואיינות, בת 80, "אישה מאירת פנים, נמרצת ומלבבת", שבשנים האחרונות מספרת על מה שעברה בחופשיות, קובעת כי "היו לי חיי מין טובים וחיי משפחה טובים אחרי מה שקרה".

מרואיינת אחרת "מספרת בגאווה כיצד, בתגובה לטענה ששמעה בקונגרס בינלאומי שעסק בבריאותם הנפשית של ניצולי השואה ולפיה כל הניצולים הינם פגועי נפש, קמה ממקומה בקהל והכריזה כמתריסה, כי היא עצמה נהנתה מזוגיות טובה ומחיי מין מספקים ולכן קביעתם אינה תקפה". לצד הפרשנות המרתקת של המחברות את הדינמיקה והרטוריקה של דבריהן, כאן טמון לדעתי ההישג הגדול ביותר של הספר: בימה לנשים שעברו את השואה להשמיע קריאת תיגר על המחקרים ובוודאי על המוסכמות החברתיות, שהציר המניע אותם הוא השאלה הלקונית – סקרנית או חשדנית – איך קרה ששרדת?

תשובה לשאלה "איך קרה ששרדת?" אינה פשוטה ולא יכולה להיות כזאת: אולי זו הסיבה שעל אף שלספר יש שני סופים – אחרית דבר וגם אפילוג – אין בו תשובה קוהרנטית ומאורגנת, ואולי אין בה צורך. בדומה לשאלות האכזריות, כמו מדוע לא מרדתם או איך הלכו כצאן לטבח, שחזרו והופנו לניצולי וניצולות השואה, גם כאן נדרשת היכרות רחבה ומעמיקה עם מציאות חייהן של נשים בתקופת השואה, במחנות המוות, בגטאות וגם בשורות הפרטיזנים. מציאות זו נבדלת ממציאות חייהם של גברים אז ושם – כפי שהיא נבדלת תמיד.

פורסם בארץ ספרים, עדויות אמיצות של ניצולות שואה, 30 ביוני 2016