העיירה ז'יכלין נמצאת במרחק 120 קילומטר מוורשה. לפי גוגל, עניין של שעה וחצי, תלוי בפקקים. בשנות ה-30 מנתה אוכלוסייתה למעלה מ-8,000 תושבים, כשליש מהם היו יהודים. אחרי המלחמה, מקרב יהודי ז'יכלין נשארו בחיים כמה עשרות. "קשה למצוא את שמה של ז'יכלין באיזו שהיא אנציקלופדיה, מפה או ספר גיאוגרפיה", כתב אחד מיוצאי ז'יכלין שעלה ארצה לפני המלחמה, "עיירה שהיתה – ובשבילנו איננה עוד".

ברכה, חנה, הניה וחיה קליקובשטיין, ז'יכלין, פולין, תחילת שנות השלושים של המאה העשרים. סבתא ואחיותיה

ההיסטוריה של העיר מתחילה במאה ה-14. שנת 1450 נחשבת לשנת ייסודה. יהודים חיו בז'יכלין כנראה מאמצע המאה ה-18. ב-1780 נבנה בית כנסת, עשוי עץ. מאה שנה אחר כך נבנה בית כנסת מאבן. היהודים שעזבו אותה לפני המלחמה סיפרו על עיר קטנה, במרכזה שוק ומסביבו ארבעה רחובות, בתווך עצי שיטה ופרחי יסמין. רוב היהודים התפרנסו ממסחר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה החלו להתארגן בעיר מפלגות ותנועות: הנוער, סיפר אחד מיוצאי העיירה, התעורר מתרדמתו וכמו קם לתחייה, "בצמאון רב התנפלו צעירי העיר על הספרים, כמו נודדי מדבר שגילו מעין מים חיים. ימים ולילות, אור נר קלוש, קראו בני הנוער ספרים מכל הבא ליד. ספרים קלסיים יהודיים וכלליים, ספרי מדע, סוציולוגיה, היסטוריה יהודית וכללית".

כשנודע על הצהרת בלפור, היה חג גדול בעיר. העיירה כולה התעוררה מן התרדמה, כתב יוצא עיר שהגיע ארצה בעלייה הרביעית, והחלו ויכוחים בין החוגים הציוניים לחוגים הלא ציוניים: החרדים טענו שהציונים חסרי אמונה ודוחקים את הקץ, אך כנראה היו מיעוט. גם חברי וחברות הבונד היו מועטים. רוב האוכלוסייה היהודית בעיר היתה ציונית. ראשיתו של הגרעין מאז ועידת קטוביץ' של חובבי ציון. בשנות השלושים היו בה מפלגות ציוניות מכל הזרמים: הציונים הכלליים, המזרחי, השומר הצעיר ופועלי ציון שמאל. בשנות העשרים פעל בית ספר עברי של רשת "תרבות", ובשנות השלושים נוסד בה סניף החלוץ.

החל משנת 1936, כתב יוצא ז'יכלין משה קלמר, לימים חבר כנסת, נשתנו הזמנים. "השקט והשלווה פינו מקומם לחרדה, והחיים החברתיים נפגעו במידה ניכרת. טיולי הלילה ברחובות העיר נעשו מסוכנים. העסקים התערערו. הפולנים-הנוצרים היו נתונים להשפעת האנטישמיות הגרמנית ונמנעו מלקנות אצל יהודים".

כשלוש שנים לפני המלחמה קמו גד דניאל והדסה קלינקובשטיין, לקחו איתם את ארבע בנותיהן, חנה בת ה-17, הינדה (הניה) בת ה-15, זיסל (ברכה) בת ה-12 ושפרינצה (חיה) בת השמונה, ונסעו לפלשתינה-א"י. משפחה אחת מקרב יהודי פולין שהגיעו ארצה בעלייה החמישית. הם גרו בתל אביב.

בשנת 1939 מנתה אוכלוסיית ז'יכלין 8,276 תושבים.העיר נכבשה ב-17 בספטמבר 1939. מאז, חויבו היהודים בה לענוד טלאי צהוב, לא לצאת מהבית אחרי השעה שש בערב ולפני שש בבוקר, לסמן בתי העסק, להסיר את הכובע בפני גרמני. ב-1940 הוקם הגטו. בראש היודנראט עמד יו"ר ועד הקהילה, אלתר רוזנברג.

הגטו חוסל בתחילת מרץ 1942, בחג פורים תש"ב. "דווקא בחג הילדים, בחג השמחה, מובלים יהודים ז'יכלין למוות", ציינה אחת מיוצאות העיר, כשסיפרה על חיסול הגטו. היהודים שנשארו בעיר גורשו לחלמנו. בתום המלחמה, מקרב יהודי ז'יכלין נשארו בחיים כמה עשרות.

"גיאוגרפית היא עדיין קיימת", כתבה יוצאת ז'יכלין, "באביב מלבלבים שוב עצי השיטה והיסמין, אבל היהודים אינם עוד שם. לא הוויכוחים על הרמב"ם ולא על מארקס. לא שומעים עוד את ניגון הגמרא ולא את שירת התקווה. נשאר רק הכאב העמוק". לפי הערכות, בתחילת שנות השבעים מנו יוצאי העיר ז'יכלין שגרו ישראל כ-150 משפחות.

הקיר של בית הכנסת בז'יכלין, אוגוסט 2017 / wirtualny shtetl

על אף הקירבה היחסית לערים גדולות, ז'יכלין רחוקה מלהיחשב יעד תיירותי, בוודאי לא יעד למשלחות שבאות להניף דגל – לעיר אין אתר כזה להציע להם, וגם לא סיפורי מחתרת ברוח מרד גטו ורשה. לכל היותר שרידי המבנה שפעם היה בית הכנסת של העיירה. אולי דווקא זה עשוי להמחיש טוב יותר את האובדן.

אתר עיריית זיכלין

באתר העיר ז'יכלין, רובו בפולנית, יש סקירה של תולדות העיר מאז המאה ה-14, ורשימה של אנשים ראויים לציון בתולדותיה. אף מילה באנגלית על הקהילה היהודית ועל המלחמה. היום מונה אוכלוסיית העיר ז'יכלין כ-8,700 נפש. יהודים בה אין. מבית כנסת הבנוי אבן נשאר רק קיר.