פורסם במוסף ספרים של הארץ
אראלה היתה האשה שהראתה לנו איך נראים איה הג'ינג'ית ואחיה הקטן והמציץ נֶלי, המורה הדגול חיים שמילקיהו ואריק מפוזריק שעליהם כתב פוצ'ו (ישראל ויסלר); היא הראתה לנו איך נראה הגמד הסודי שהניח אבא של חנה'לה בכף ידה כשהלך לצבא, שעליו סיפרה דבורה עומר ("כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי"), איך נראית מלכת הנמלים נֶמָה של עמוס בר ("גבעת הנמלים") ורבים-רבים אחרים; בכריכה הפנימית של כל ספר צוין שם המאיירת: אראלה, לפעמים – אראלה נתיב הל"ה.
איה הג'ינג'ית
זה, כך מלמד ספרו של ד"ר מוטי זעירא, פועם ונפעם (הוצאת כרמל) היה שמה. לא אראלה הורביץ, בתם של חיה ולוי הורביץ, שעלו ארצה בשנות העשרים וגרו בחיפה, אלא אראלה נתיב הל"ה, ממייסדי קיבוץ זה וחלק בלתי נפרד מהווייתו.
היא היתה מאיירת וסופרת, כתבת, חברת מערכת ועורכת, מזכירת קיבוץ ומיום העלייה על הקרקע, 16 באוגוסט 1949, הטבחית של המשק. העטיפה מזמינה לקרוא את "סיפורה הפרטי של אישה, ובו בזמן סיפורו הקולקטיבי של דור". אכן, שוכנים בו בערבוביה הלאומי והאישי. זהו סיפור של צברה, גם אם לא מיתולוגית, שפרקים מחייה, בוודאי הראשונים, מייצגים נשים ילידות הארץ שהתבגרו בימי המדינה שבדרך.
היא נולדה בא' ראש השנה תר"ץ (1929), גדלה בחיפה, וביולי 1947 התגייסה לפלמ"ח להכשרה מגויסת בקיבוץ בית השיטה. שמונה ימים בחודש "השתתפה באימונים ככל חבריה: קופצת, זוחלת, יורה, מסתערת" וארבעה עשר יום בו "שובצה לעבודה על פי הוראותיו הקשוחות של סדרן העבודה: מטבח, בתי ילדים, חדר אוכל".
היא היתה מבשלת בקורס מ"כים של הפלמ"ח ובקיבוץ דליה עסקה עם חברותיה בניקיון ומינהלה, עת "בחורי ההכשרה הוטלו מיד אל הקרבות הקשים במשמר העמק". במטה הגדוד שירתה כמזכירה פלוגתית. שלושה חודשים אחרי שחרורה מצה"ל נמנתה עם הקבוצה שהתיישבה סמוך לכפר ההרוס בית נטיף בעמק האלה. היא מונתה לטבחית, תפקיד שמילאה גם בעשרות השנים הבאות.
אוכל והזנה שזורים בכל תחנות חייה ומספקים לא מעט רגעים מבדחים. בליל חורף בהכשרה, קופסת הפח בה שלחה אמה עוגיות נהפכה לסיר לילה; מה שלא הפריע לחבר'ה לבשל בו קפה נהדר. העכבר ששלתה מערימת האטריות שהתבשלו בדוּד לא הרתיע אותה מלהגיש לחברים ולחברות הרעבים את המנה, שאכלו "ודווקא ביקשו עוד".
היא לא ערערה על תפקידה במטבח וראתה בו חשוב מאין כמוהו: "לבשל ולהאכיל הן שתי פעולות תשתית שכמעט אין חשוב מהן. כי שום דבר – קטן, גדול, או ענק – לא יכול להיעשות על ידי אדם מת מרעב". מיקומו בתחתית סדר העדיפויות המשקי הוציא אותה מהכלים.
כשגרע סדרן העבודה ממצבת החברים והחברות במטבח, איימה לשבות וגם קיימה. על לוח המודעות תלתה מודעה: "בכאב לב (החתיכה הקיבוצית שלו) הננו להודיע שהערב לא תוגש ארוחת ערב מפאת מחסור בעובדים (זאת אומרת בגלל שאין מי שיגיש אותה) – שנגרם מפאת אי התייחסות של כל הגורמים העשויים לספק עובדים לענף. כל מי שחשב שהעניינים מסתדרים מעצמם – אז הם לא מסתדרים מעצמם – ושיואיל להסתדר בעצמו". על החתום: "הגמלה שגבה נשבר" בתוספת איור.
בימי הצנע הקפידה על קיצוב המזון: לשומרים בלילות הוענקה ביצה אחת להכנת חביתה. "אראלה הטבחית הקפידה מאוד לבל תיפרץ המשמעת. בבואה בוקר אחד למטבח גילתה שחסרה ביצה אחת, ובתחקיר מהיר התברר לה כי מנשה חבובא, שומר הלילה, הכין לו חביתה משתי ביצים. אראלה זעמה והעלתה את הנושא לבירור סוער באספת החברים. 'כיצד את מציעה להענישו?' שאלוה, והיא ענתה ללא היסוס: 'אני מציעה להוריד לו את הביצים לשבועיים!'".
קטע זה הוא אחד מני רבים בספר, המזמנים לבקיאים בספריו של פוצ'ו, שתיעד וצ'יזבט את ימי ההכשרה ואחר כך יישוב המשלט שהיה לנתיב הל"ה, עונג מיוחד. אצל פוצ'ו נגמר כך הסיפור: "תחילה לא הבינה מה פשר הצחוק שפרץ פתאום בחדר-המזכירות, ורק אחרי שטרקה אחריה את הדלת בכעס, תפשה את משמעות דבריה, והיא התיישבה על המדרגות, כשבכייה מתחלף בפרכוסי-צחוק בלתי-סבירים" ("יוסלה איך זה קרה"). לפי זעירא, לא בטוח שאראלה נהגה להזיל דמעה בפרהסיה, אלא אם היתה זו דמעת שחוק.
שימו לב לאישה בסינר הכחול
אראלה נוכחת גם במקומות אחרים בספריו של פוצ'ו: בת דמותה הטבחית כתבה את "מוצצים", עלון תל-מוץ (הלא הוא נתיב הל"ה) ב"יוסלה איך זה קרה". לא מן הנמנע שמתיאורי הטבע שלה שאב פוצ'ו השראה לסגנונו הנמלץ של העיתונאי המצחיק בזק ליפשיץ (המוכר יותר בשמו הספרותי ל' בזק).
"הכל כל כך קדמוני ולילי. אפילו לאוויר הממלא את הוואדי משמעות עמוקה, מוחשת. הסברס נטולי קוציהם, החרוב העבות צופן סוד קדומים", כתבה אראלה על יום שמש חורפי, ול' בזק התפייט: "הררי סלע מתפרצים בעזות-מצח ומצמיחים מתוכם שיחי בתה עבותים, המשאית מאטה מהלכה במעלה ההר הצחיח, סלעי-אימה מתקוממים ממול ושוחות עמוקות נפערות בצדי הדרך" ("יוסלה איך זה קרה").
היא נכחה גם בעבודה הממשית על ספריו של פוצ'ו: איירה את העטיפה ל"יוסלה איך זה קרה", שבה אחת הדמויות היא אישה ערמונית שיער וכחולת סינר, כלומר היא בעצמה, והיתה הקוראת הראשונה של כתב היד של "חבורה שכזאת". היא "תיקנה לפוצ'ו פה ושם את העברית, ערכה קלות, אך לא הרשתה לעצמה להוריד דבר".
ב-1957 קיבל הסופר אהרן מגד את כתב היד מטעם הוצאת מסדה והציע לוותר על הפרק הראשון והפרק האחרון, שבהם תיאר פוצ'ו את החברים שנהרגו במלחמה. פוצ'ו התייעץ עם אראלה והודות לה שני הקטעים לא הושמטו. זעירא מגלה גם שהפרולוג ל"חבורה שכזאת", קטע מעלון המשק, נכתב על ידיה.
מאז ומתמיד אהבה את המילה הכתובה. בנעוריה, "כשכבשה את לבו של דוקטור ברוך קורצווייל", המורה לספרות בבית הספר "חוגים", בהכשרה כשהחלה להיות מעורבת בהוצאת עלון, בעלון נתיב הל"ה "נטפים", בעיתון "בקיבוץ" וברשימה ארוכה של ספרים, שכתבה (ראשון היה ספר יזכור לבן דודהּ שנהרג בפעולת תגמול בפאתי עזה), ערכה (אלבום הפלמ"ח, יחד עם יוסקה רבינוביץ, 1959) וכמובן הרבים שאיירה (רק בשנות השבעים איירה 27 ספרי ילדים).
גם הספר הזה מלמד שהטקסטים המרתקים ביותר הם גם האישיים ביותר. יומנה, אותו החלה לכתוב ב-16 בינואר 1948 ("בצירוף מקרים מופלא זהו גם תאריך נפילתה של מחלקת הל"ה בדרכה לגוש עציון הנצור") וכתבה עד 1953, מאיר הן את הסיפור של האישה הפרטית והן את הסיפור הלאומי.
ביומן תיארה בין השאר איך המ"פ חיזר אחריה וגם הפעיל כוח. "הוא הרכין את עצמו עלי והחל לנשק את פי, נשיקות עזות וממושכות ביתקו את שפתי", כתבה. "פניתי לו עורף, והוא נשק את כתפי בנשכו אותה קלות. התחמקתי ממנו". אחרי כיבוש לוד כתבה: "דומני שלעולם לא אשתחרר מאותה היקלעות בלתי פוסקת בין אמונה גדולה באדם ובין יאוש גמור ממנו. בשעה שהחבריא כל כך חבובים, איך אפשר לא לאהוב אותם ו'למות בעדם'. ובשעה ששמעתי, למשל, שאחד מאתנו האיץ בשבויים והתעלל בהם – איך יכלה לבלתי היהרס בתוכי הרגשת הביטחון והמשען עליו".
לאור העובדה ש"כתבה כתיבה תמה, מוקפדת, ניקדה מילים קשות, ציינה תאריך מדויק לפני כל קטע חדש, הכניסה שורה רווח בסופו, ולעתים אף הוסיפה הערה קצרה המבהירה את ההקשר הכתוב" בצדק משער זעירא כי בכתיבתה כיוונה לקוראים עתידיים. נראה שלכך נוסף סגנון כתיבתה בכלל, שהיה ברובו עיתונאי. סביר להניח שגם לנאמנות העזה שלה לקולקטיב ולהזדהותה עם אורח החיים השיתופי היה חלק בזה.
הקולקטיב היה הקיבוץ אותו לא נטשה מעולם: מהלך חייה רצוף עזיבות של חברים וחברות, לפעמים לנפש; היא עצמה נותרה אחת משלושת הפלמ"חניקים היחידים שנשארו. שלוש פעמים היתה מזכירת המשק ו"נלחמה בחירוף נפש על כל אדם שחשב לעזוב את המקום". בסוף שנות החמישים פעלה לגיוס צעירים וצעירות למשק, וכל העת נוצרו זוגות חדשים.
היא לא נישאה ולא נולדה לה ילדים: היו התאהבויות ואהבות, היא רצתה לפחות חמישה ואף שקלה להרות ולגדל ילד בעצמה. לבסוף קשרה נפשה בילדי הקיבוץ ובצירוף תפקידה הקבוע במטבח, בוויתור מראש על מה שעשוי היה להתפתח לקריירה בינלאומית כאמנית. כך היתה, כשם השיר שביקשה שיושמע בהלוויתה, "אמא אדמה".
הצילום על עטיפת הספר, שצילם חגי אייזנברג, צלם וחבר המשק, משקף את דמותה כפי שהיא עולה ממנו. נוף הררי נשקף מן החלון מעל שולחן עבודה; לידו עומדת אישה מתולתלת, כנראה ממושקפת, לבושה סוודר, ורק חלק מצלליתה נראה. על אדן החלון חפצי נוי, על השולחן כוס עם כלי כתיבה ומספריים.
בספר תיאור מפורט של חדרה, שכחדר של בודדה היה האחרון בתור להרחבה: חלונו פנה לנוף עמק האלה. במגירותיה שמרה כמעט הכל. כשהגישה מתנה לכבוד יום הולדת או חגיגה, נהגה לעוטפה "בעטיפות רבות עד שהפכה לחבילה גדולה ומסקרנת".
דומה שמתנה כזאת בדיוק העניקה לזעירא, שקילף בזהירות את העטיפות, ובין הקיפולים מצא אישה רבת פנים, שיותר מכול נזקקה לשליטה. בערוב ימיה קבעה את סדרי הלווייתה, בחרה את המילים שתיחקקנה על מצבתה, הכתיבה את נוסח ההזמנה להלווייתה, השאירה מקום לתאריך ושעה, וחתמה: אראלה.
הכריכה הפנימית של הספר מלמדת שבאנגלית שמו של הספר הוא: Erela. דומה שאין ראוי ממנו: הספר משקף ומבטא את שמה ודמותה כפי שהיא הראתה עצמה לאנשים שסבבו אותה במעגלי חייה, וכפי שהם ראו אותה. אך הצירוף "פועם ונפעם" היה הבחירה שלה, ועם אראלה נתיב הל"ה הורביץ אף פעם לא מתווכחים, גם לא 21 שנה אחרי מותה.
הארץ, מוסף ספרים, 18 באוקטובר 2015, אראלה הורביץ, המאיירת של הפלמ"ח
כל עטיפות הספרים מהאתר של פוצ'ו