פורסם במוסף ספרים של הארץ
שנה חדשה היא הזדמנות לתכניות חדשות, כמו ספרים חדשים לקרוא וספרים ישנים לשוב אליהם. אחד מהם הוא הספר "אי הילדים" מאת מירה לובה, בתרגומה של ימימה אבידר-טשרנוביץ. השנה אני מתכוונת לנסות לקרוא את "אי הילדים" כפי שקראתיו בראשונה, לפני כ-30 שנה, וכפי שבוודאי יקרא אותו בן ה-11, שזה עתה התחיל ללמוד בכיתה ו'.
בכוונתי לשוב ולקרוא את הספר "אי הילדים" בלי לשים לב לחלוקת התפקידים בין הבנות והבנים על האי. בלי לתת את הדעת על כך שהבנים הם ציידים, בראשם אוליבר המבוגר שבחבורה, ניחנים בחוש טכני ובידי זהב, כמו פיט בן הפועלים שבנה מקרר, ושואפים לרכוש השכלה, כמו סטנלי שהחליט להיות רופא, בעקבות אבא שלו.
בכוונתי לשוב ולקרוא את הספר "אי הילדים" מבלי לזהות שהבנות הן מלקטות ואחראיות על התקנת המזון, בראשן ז'ן, מנהלת המטבח ומטליאת הבגדים, קטלין הצמחונית שדואגת לתזונה נכונה ושוטפת כלים, וגרייס הקטנה, רוזנת הבקיאה בשירים צרפתיים שהיתה רוצה לגלות בקיאות בתורת הבישול.
בכוונתי לשוב ולקרוא את הספר "אי הילדים" מבלי להבחין, שאמנם גם הבנות מגלות וממציאות, אך תגליותיהן אינן תוצר של עבודה קשה וגילוי תושייה, אלא כבדרך אגב. תגליותיהן והמצאותיהן אלה לעולם מועילות אך ורק לעבודות הבית. ז'ן מוצאת מלח לתבשילים, גרייס מגלה חוטי רפייה דקים וחזקים, היאים לשזירת מחצלות.
בכוונתי לשוב ולקרוא את הספר "אי הילדים" מבלי לתהות מה עבר באותם ימי מלחמת עולם על קרוביו של הילד דוד אהרנסון שחור העיניים, שנשארו ברוסיה. מבלי לשאול באיזו מידה דמותו של הילד היהודי, שיודע לעבוד כשם שפיל יודע לגלוש על סקטים ומוכשר אך ורק לנגינה בכינור, כשרון שלבסוף מציל ממוות, היא דמות סטריאוטיפית. מבלי לתהות באיזו מידה עומדת דמותו כתמונת ראי לדמותו של הנער ג'ון בקסטון היהיר והברוטאלי, בעל האף המחודד.
בכוונתי לשוב ולקרוא את הספר "אי הילדים" ובדיוק כמו אז, לקנא קנאה עזה בדיאנה, בת למשפחת לוליינים בקרקס, העוסקת בלהטים, מאלפת קופים ותוקעת ראשה ללועו של אריה, שאבא ואימא שלה נותנים לה לעשות כול, אבל כול, מה שהיא רוצה. לקרוא מבלי לתהות מהם הפצעים שנפערו בנפשה של בת שתיים עשרה שכמעט אינה מבקרת בבית הספר, נשארה כיתה שלוש פעמים והוריה מגלים כלפיה הזנחה פושעת.
בכוונתי לשוב ולקרוא את הספר "אי הילדים" מבלי לשים לב שהדמות החשובה ביותר בספר אינה ילד או ילדה. כי בלעדיאימא של סטנלי ותומס, כל הסיפור לא היה מתרחש כלל. היא זו שמספרת לבניה בעודם יושבים במקלט בימי הבליץ, שאמריקה היא מקום בטוח; היא זו שמאפשרת לבנה לכתוב מכתב לנשיא ארצות הברית; היא זו שבוחרת להיפרד מילדיה כדי להציל אותם. לקרוא מבלי להבין מדוע היא מוצגת בתור מרת מורֶן או האם הנחמדה ביותר בעולם כולו, ולמה בכלל לא חשוב מהו שמה הפרטי. אך לשם כל זה צריך לצלוח את הקריאה בפרק השלישי של הספר, "הנסיעה", מבלי לדמוע. וזו משימה קשה כלשעצמה.
עלילת הסיפור "אי הילדים" מתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה. האחים תומס וסטנלי מורן ישבו עם אמם במקלט בימי הבליץ על לונדון, ושלחו מכתב לנשיא ארצות הברית ובו יוזמה לפנות את הילדים והילדות מאנגליה למקום בטוח. המכתב הגיע לבית הנשיא אך נזרק לסל הניירות. מתחת לשולחן ישב ויליאם, נכדו של הנשיא, שהוציא את המכתב מהפח והצליח להפוך את הרעיון של הילדים מאנגליה למציאות.
הספינה בה הפליגו הילדים והילדות עולה על מוקש, וכמעט כולם פונו בסירות הצלה למקום מבטחים. גל גדול סחף סירה אחת, עליה אחד עשר ילדים, שבעה בנים וארבע בנות. המבוגר בהם, אוליבר, הוא בן 15, הצעירה, גרייס, בת 9. כשעלה השחר התגלה לעיניהם חופו של אי נידח, בו נמצאו חודשים ארוכים. לימים, בין שברי מטוס קטן שהתרסק על האי לאחר שטייס אמריקני נטש אותו, מצא הילד פיט, בן פועלים מוכשר ובעל תושייה, מכשיר רדיו. הוא לחץ על הכפתורים ורגע לפני שהמשדר גנח והתפרק, הצליח לשדר אות מצוקה לעולם. ויליאם שמע אותו.
ימימה אבידר-טשרנוביץ תרגמה את "אי הילדים" לעברית מכתב היד של מירה לובה, שגם איירה את הספר. הנוסח העברי של "אי הילדים" ראה אור לראשונה בעברית בשנת 1947, עוד לפני שפורסם בשפת המקור. בספר גם תרגום השפה הפנימית שהמציאו הילדים והילדות לאתרים שונים באי שלהם, כמו הנחר"ץ, הוא נחל הרחצה. הם החליטו לקרוא לאי שלהם "אינְזוֹפּּוּ" (Insu-Pu).
הספר "אי הילדים" תורגם לשפות רבות. בעברית, התרגום של ימימה אבידר-טשרנוביץ ראה אור בראשונה בהוצאת נ' טברסקי עם איורים מאת המחברת. אחר כך הודפס גם בהוצאת ברונפמן ובהוצאת ליכטנפלד. בשנת 2002 יצא לאור בתרגום חדש ובשם חדש: "אי-בוד".
ב-1984 עובד הספר "אי הילדים" לסדרת טלוויזיה בשם The Children's Island הפקה בריטית, שנעימת הפתיחה שלה היא בלתי נשכחת. הסדרה שודרה גם בטלוויזיה הישראלית. הילדים והילדות שלוהקו היו דומים מאוד לתיאוריהם בסיפור של מירה לובה. ויליאם נראה בדיוק כמו שדמיינתי. רובם ככולם בהירי שיער ויפים. אוליבר גבוה, רחב וסמכותי. סטנלי חכם, חינני ורציני. דוד עדין ושברירי. פיט פעלתן ופיקח. גרייס רכה וענוגה. דיאנה האמיצה מטפסת על עצי קוקוס בקלילות של קופה. ג'ון כמעט תמיד גועלי, יהיר ועצבני. היום, סדרת הטלוויזיה נידחת כמעט כמו האי "אינזופו". גוגל בקושי מכיר אותה. גם את אחד עשר הילדים והילדות לא. אולי מפני שגל גדול של תכניות ריאליטי על מבוגרים שכאילו נקלעו לאי נידח כיסה עליהם.
אם תשמעו משהו מהילד פיט, בבקשה תספרו גם לי. שנה טובה.