פורסם במוסף ספרים של הארץ

ביום הכיפורים נהוג לבקש סליחה ולהכות על חטא: זהו יום של חשבון נפש ובקשת מחילה. אחד החטאים שחטאתי, לא בזדון וגם לא בשגגה, היה חטא ספרותי.זה קרה בחודש סיוון, כשהגעתי לגן כדי להקריא לילדים ולילדות סיפור לכבוד שבוע הספר העברי. שלושה חודשים אחרי פורים, בו חצי מהילדות בגן התחפשו לאלזה, היה ברור שסיפורים על נסיכות יילכו גם כאן מצוין.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

אמנם תמיד כיף לספר על הנסיכה אליזבת, שיצאה להציל את הנסיך רולנד, עמו עמדה להתחתן, מציפורני הדרקון שחטף אותו. כיף לשמוע את הצחוקים של הילדים והילדות כשהדרקון הירוק נופל בפח שהיא טומנת לו, את השמחה כשפותחת את הדלת הכבדה ומשחררת את הנסיך. כיף לשמוע את קולות המחאה כשהוא נוזף בה שהיא "מסריחה כמו מדורה", ואת תרועות ההסכמה כשהיא מודיעה לו שהוא לא שווה כלום, קמה ומדלגת לעבר השקיעה. אך את הסיפור הנסיכה שלבשה שקית נייר שכתב רוברט מאנץ' ואייר מייקל מרצ'נקו (טל-מאי וידיעות אחרונות ספרי חמד, 2012, מאנגלית: רונית רוקאס), הגננת כבר הקריאה לילדות ולילדים כמה וכמה פעמים במהלך השנה. אז כדי לשבור את הקרח, בחרתי בסיפור "הנסיכה האבירה" מאת קורנליה פונקה (מגרמנית: יונתן ניראד) עם האיורים הנחמדים של קרסטין מיר (הוצאת זמורה-ביתן), ובדעה צלולה החלטתי: לא אקריא את העמוד האחרון. 

גיבורת הסיפור "הנסיכה האבירה" היא הנסיכה אלינור, שאמה מתה בלידתה. לאביה המלך, שנשאר עם שלושה בנים ותינוקת, לא היה מושג מהם הדברים שבת צריכה ללמוד. אז הוא ציווה שגם היא תלמד מה שלומדים בניו, המכשירים את עצמם כאבירים. הם למדו לרכב על סוס בחליפת שריון כבדה, להניף חרבות ולתת פקודות, והיא, שהיתה קטנה ועדינה, התקשתה בכך מאוד. אך היא לא ויתרה. בלילות היא חמקה מהארמון, למדה את כל התורה והצליחה להוכיח, בינתיים רק לעצמה, שהיא יכולה.

כשמלאו לאלינור 16 שנה, נגמרה החגיגה. אבא המלך הכריז על טורניר לחימה בין האבירים בממלכה, והודיע לבתו שהיא עתידה לשמש בתור הפרס למנצח, אותה ייתן לו לאישה. שיאו של הסיפור הוא כמובן המעמד בו האביר המסתורי, שהביס את כולם מסיר את הקסדה מעל ראשו והמלך כמעט נופל מהכיסא כשמתברר לו שהמנצח הוא בעצם מנצחת.