פורסם במוסף ספרים של הארץ

ספר הנוער "מִספר" מאת זהבה קור (הוצאת ידיעות ספרים, סדרת פרוזה עשרה) עוסק בנושאים אקטואליים בחברה הישראלית: תודעת השואה, היעלמו ההדרגתי של הדור הראשון, היחסים בין הדור השני להוריו, הפרקטיקה של זכרון השואה בדור השלישי, שחיקת הסמכות ההורית, אתגר הסבאות והסבתאות ומעמד אזרחים ותיקים. 

זוהי דרמה משפחתית המתרחשת לקראת יציאתה של הבת והנכדה למסע לפולין לנוכח החלטתה של הסבתא, יוצאת הונגריה ניצולת אושוויץ, אישה דומיננטית ומרשימה, להצטרף אליה.

גיבורי הספר הם בני ובנות משפחת וייס מתל אביב: הסבתא והסבא ריבצ'ו ומוישה, שגרים בצפון הישן, בנם, הפסיכיאטר ד"ר מנחם וייס, אשתו ורד ושני ילדיהם, צליל בת (17) ואמיר (13), שגרים באזור רמת אביב ויש להם מכונית מסוג קרייזלר. זה עניין חשוב: "קרייזלר" הוא כותרת אחד הפרקים, וסוג המכונית מבהיר שבמקרה של משפחת וייס ההוצאה הכספית הכרוכה במסע אינה שיקול רלוונטי.הפאר והתפנוקים נשזרים בספר, ובולטים למשל במשא ומתן שמנהל האב עם בתו במטרה לשכנע אותה לא לנסוע. 

אחרי שההצעה לקום מאוחר, לאכול גלידה ופיצה ולצפות בסרטים נענית ב"בבקשה תעלה את הרמה, אבא", יש לו רעיון: "כדי לפצות אותך שכל הכיתה נוסעת לפולין ואת לא, אמא ואני נקנה לך את הסוס הזה שאת חולמת עליו מאז שהיית קטנה. לדעתו, "המסע לפולין יכול לגרום לנזק נפשי בלתי הפיך, ואני אומר לך את זה כמומחה", ומניסיונו האישי: "אפשר להיות שייכים לכיתה ולעַם גם בלי לבקר במוזיאון של שינדלר".

המוטיבציה שלה לנסוע אינה קשורה למידת העניין שלה בנושא השואה, כי אין לה כזה. צליל תיסע כי זה "כיף" ו"אני לא רוצה להיות יוצאת דופן". בשיחה מלב אל לב עם סבתה היא מגלה ש"רוב הכיתה בכלל לא מתעניינים מה היה פעם בפולין. סתם מתרגשים לצאת יחד לחוץ לארץ, שמונה ימים בלי הורים".

הרצון העז להיות כמו כולם דוחק את רגש חמלה ואף מעורר פרץ אכזריות, כשהיא שואלת את סבתה איך תצליח לקום מוקדם, להתגבר על הקקופוניה שמקים הנוער, האם שלפוחית השתן לא תבגוד בה ו"תחשבי מה יקרה אם תתפרקי מרוב התרגשות, או אם הבטן שלך תשמיע קולות מביכים באמצע הטקס בקרקוב" או "אם ציפור ביער תעשה לך על הראש". סבתא משיבה שהיא משכימה קום ויודעת להתאפק. היא לא נעלבת, מפני שכבר החליטה: "זה לא שאני לוקחת אותי איתך, נכדה שלי, זאת אני שלוקחת אותך איתי".

ריבצ'ו יודעת שהדיבור על השואה בפני מי שרוצים לשמוע ייטיב עמה וישיב לה את נעוריה: לכבוד זה היא צובעת את שיערה לבלונדיני וצליעתה נעלמת. בעיניה זו שליחות אישית ולאומית: "אני אספר את הסיפור שלי כל כך טוב, שלא רק הכיתה שלה תשמע. מהסיפור שלי כל בעלות הברית יזדעזעו, והבריטים וגם האמריקאים יתביישו להסתכל לנכדים שלי בעיניים בעד זה שלא הפציצו את פסי הרכבת לאושוויץ-בירקנאו". כמו ניצולים אחרים, גם היא חוששת שישכחו את השואה (על פי סקר של הקרן לרווחת ניצולי השואה משנת 2014, 43 אחוז מהניצולים הביעו חשש שהשואה תחזור).

כבר בתחילת הספר נרמז שלא מדובר על בקיעת חומה של שתיקה: לריבצ'ו יש ניסיון בתור "אשת עדות", דהיינו ניצולת השואה הנכונה לספר על עברה בפני קהל וכבר צברה ניסיון ב-12 מסעות. היא יודעת מה מצופה ממנה ומספקת את הסחורה הנדרשת. "אני נתתי לחבר'ה האלה בנתניה מה ששום מדריכה לפולין עוד לא נתנה. אני נתתי להם הלם!".

זוהי אחת האמירות החזקות בספר, וזאת דווקא מפני שהניצולה אינה מערערת, או אינה מעזה לערער, על אופים של המסעות כפי שמשלחות רוב בתי הספר בארץ מובילים אותם (ג'קי פלדמן, "בעקבות ניצול השואה הישראלי: משלחות נוער ישראליות לפולין וזהות לאומית", תיאוריה וביקורת 19, סתיו 2001), ועל המוות כמרכיב מרכזי בעיצוב הזהות (עדית זרטל, האומה והמוות: היסטוריה, זכרון פוליטיקה, דביר, 2002). היא מסבירה, למשל, ש"משרד החינוך אומרים שנוסעים עד שם כדי להיקשר לפה, לארץ שלך וליהדות שלך ולצבא שלנו" או כשהיא מזהה במסע אקט של העברת הלפיד.

ההורים מתנגדים, אך הנורמות המקובלות באשר למסע לפולין וסדיקת הסמכות ההורית הכללית לא הותירו סיכוי. זה פרט חשוב בעבור הורים שיקראו את הספר, שעשוי להאיר את עיניהם בנוגע לאפשרות לסרב לשלם תמורת הנסיעה. הבת יודעת את זה: "אני לא מוכנה להפסיד את הכיף של פולין, הייתי צריכה להתחיל לעבור ולצבור לעצמי קופה קטנה של כסף כדי לא להיות תלויה באף אחד, לא באמא ולא באבא. יכולתי לעשות בייביסיטר או לתת עזרה בשיעור בית, לשמור על כלב שהבעלים שלו בחו"ל", אך "קופה קטנה לא היתה מספיקה, פה מדובר בכסף גדול".עליבות ההורים מתגלמת בסירובם הפתטי של ורד ומנחם וייס לממן לה את הסווטשרט של המסע, "שהיא לא תחשוב שאנחנו בעד".

הערעור על המסעות ניכר על עטיפת הספר, המציג אותו בתור דרמה משפחתית שנבנית סביב "טיולי התיכון למחנות ההשמדה בפולין" (ולא: המסע). גם המובאה על העטיפה היא מפי הורה, השואל, תוך רפרור לשיר הסטיקר שכתב דוד גרוסמן לדג נחש, "בשביל מה לעבור ממחנה השמדה אחד לשני? כמה רוע אפשר לבלוע?!".

האב משמיע את הדברים כשהוא מסיע את ילדיו לעיסוקיהם: הבת למפגש הכנה למסע, הבן – למגרש הספורט. הדינמיקה של השיחה מלמדת שהשאלה החשובה הזו דווקא אינה רטורית, אך הפוטנציאל לדיון בסוגיות הנוגעות לתולדות השואה ומשמעויותיה אינו מתממש בשיחה. פוטנציאל דומה מצוי בדמותה של לין, המטפלת הפיליפינית של ריבצ'ו ומוישה וייס, שבתחילת הסיפור יוצאת לחופשה קצרה אך היא נפקדת-נוכחת לאורכו. כל בני המשפחה חשים בחסרונה ומבכים את היעדרה מסיבותיהם שלהם. לא בכדי זו שמעמידה בראש סדר העדיפויות את צרכיה של העובדת הזרה היא האישה שעברה את אושוויץ.

שם הספר הוא אחד הסימנים באמצעותם שללו הנאצים מקורבנותיהם את אנושיותם; המִספר כמובן נוכח בו, כולל באיור של רות גווילי על העטיפה, וגם ברגע כמעט קומי, כשסבתא זועמת על חברת תקשורת גדולה, שהמותג שלה זהה למספר שמקועקע על ידו של יַשקָה, ידיד המשפחה (B144). מקומו של המִספר בסיפור מתעצם בסופו, עד שהוא מזקק את עצם קיומה של אישה פעלתנית ומעודכנת, שעברה את השואה והיא גם הסבתא הכי טובה, שנכונה לספר שוב ושוב על עברה, כי "אושוויץ זה אני".

אך מהו סיפור השואה של ריבצ'ו וייס? מה סיפרה לתלמידים מנתניה, רחובות, רעננה ודימונה? זאת איננו יודעים. סיפור זה עשוי היה להוות אפילוג מרתק, למשל בתור העדות שמסרה ריבצ'ו הבידיונית ליד ושם. המיסטיות השורה על תולדות השואה ומשמעויותיה בדמות מִסְפָּר עשויה היתה להתפוגג וגם ללמד את הקוראים, ובכללם צליל וחבריה, שגם שָם היו חיים.  

כל השמות בספר טעוני משמעות סמלית ברורה, לעתים ברורה מדי: שמה של הפיליפינית שאיננה פה הוא לין, ובכך מפרר ל"פה לן יה"; שם המשפחה הצפון תל אביבית הוא וייס, כלומר לבן; מנחם הוא האב; הכתובת של ריבצ'ו ומוישה וייס היא רחוב נושאי החותם, כשם ספרה של דינה ורדי על הדור השני (כתר, 1990), ריבצ'ו יצאה ל-12 מסעות, כמניין בת מצווה וכיתות בית הספר, והעגורים בכותרת הפרק הראשון, שמלמדים ברוח להיט הגבעטרון, כי אנחנו אם נצא – כבר לא נחזור.

הארץ, מוסף ספרים, ספר לנוער שמערער על הצורך במסע לפולין, 5 במאי 2015