כאשר מורה ומחנכת מחברת לחולצותיהם של תלמידיה טלאי צהוב בטקס יום הזיכרון, היא משתמשת בסמל נאצי במסגרת חינוכית בצורה פלקטית מחרידה. במקום להציג את הטלאי הצהוב במהלך שיעור בכיתה, ולהסביר על מהותו והשלכותיו, היא משתפת אותם בהתנסות מפחידה ובלתי חינוכית. טלאי צהוב היה האמצעי לסימון גברים ונשים שעברו דה-הומניזציה, נחשבו תת-גזע, לא אדם. מה אמורים לחשוב על עצמם התלמידים שעונדים אותו? 

כאשר מחנכת מהדקת לחולצותיהם של תלמידיה טלאי צהוב בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היא בעצם לוחשת באוזניהם סוד נורא: לאמיתו של דבר, תלמידים, אנחנו בשואה. הרצח ההמוני של היהודים באירופה לא נגמר לפני שבעים שנה, ולא קרה להורים של סבא וסבתא. השואה, ילדים, זה כאן. הזעזוע במרחב ובזמן מנענע ומטלטל את פני עולמם. נראה כי יום הזיכרון לשואה אינו יום ואינו זיכרון, אלא הווה מתמשך. גם בית הספר חדל פתאום להיות מקום בטוח. בכיתה ה' יהיה זה למשך לא יותר משעה. זעזוע קצר, צעד ראשון של ישראלים בדרך ארוכה. 

כאשר מורה מחברת לחולצותיהם של תלמידיה טלאי צהוב בטקס יום הזיכרון, היא בעצם מלמדת אותם שלהיות ילד יהודי משמעו להשתייך לעם נבחר לא באוצרות הרוח, אלא במידת הנרדפוּת, הביזוי והדיכוי. בתוך כך היא עלולה להקהות את רגישותם לנרדפותן, ביזוין ודיכוין של קבוצות אחרות בעבר ובהווה, לדכא את סקרנותם ללמוד על מיעוטים אחרים בהיסטוריה ואף לפגום בכושרם לגלות כלפי אחרים מידה ראויה של סובלנות, סולידריות וחמלה.

כאשר מחנכת מצמידה לחולצותיהם של תלמידיה טלאי צהוב בטקס יום הזיכרון, היא מנצלת את מעמדם כאוכלוסייה תלויה וחסרת ישע ואת נטייתם הטבעית לרצייה. אולי גם המחנכת זוכרת מימי ילדותה, שטקס זה ממילא מטיל אימה על הילדים. התלמידים מתרגלים את חובת הציות לסמכות, שביום זה מורה להם לראות את עצמם כיהודים מושפלים. רוב התלמידים והתלמידות לא יערערו על כללי הטקס כפי שקבע אותם צוות בית הספר, לא בגיל 11 וודאי לא במהלך הכנות לטקס יום הזיכרון, שיש בו ממד של קדושה.

כאשר מורה מצמידה לחולצותיהם של תלמידיה טלאי צהוב בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, זהו שיעור ראשון בפירוש המושג "לקח השואה" על פי מוסדות המדינה – לקח חרד, בדלני, מסתגר וכוחני. אותנו, ההורים, זה מלמד כמה מוקדם נחשפים הילדים שלנו לאינדוקטרינציה זו, שמתרחשת בין כותלי בית הספר ובהובלת הצוות החינוכי הקבוע. אך כל עוד אנו שותקים, ימשיכו ילדינו ומורותיהם לדהור במדרון.

ההוראה להצמיד טלאי צהוב לחולצותיהם של תלמידים בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בבית הספר היא הוראה בלתי חינוכית בעליל, בפרפרזה על מילותיו הידועות של שופט בית המשפט העליון בנימין הלוי, על פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה. מראה של בנים ובנות ילידי שנת 2004, שגדלים ומתחנכים במדינת ישראל, עומדים בחצר בית הספר שלהם וטלאי צהוב על חולצותיהם, דוקר את העין והמקומם את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום.

על כל הוראה או הנחיה כזו, שמדמה את ילדינו (ואותנו) כאילו הם (וגם אנחנו) בשואה, מתנוסס דגל חינוכי שחור, ככתובת אזהרה האומרת: אסור! הדמיה מסוג זה של ילדים בישראל לילדים יהודים בשואה והצמדת סמל נאצי לגופם אינן חינוך ולא לימוד באמצעות התנסות או המחשה. זהו מעשה לא חינוכי מובהק, שמתרחש לנגד עינינו – אם רק נפקח אותן.

הארץ, טלאי בלתי חינוכי בעליל, 15 באפריל 2015

המשך: ביום האחרון של חופשת פסח שוחחתי עם המחנכת של הבן שלנו. היא באמת לא חשבה על ההשלכות של ענידת טלאי צהוב לתלמידים ולתלמידות שלה, הסכימה איתי והעבירה זאת לעמיתותיה בצוות בית הספר. למחרת הודיעה המחנכת לכיתה שבמחשבה שנייה הטלאי הצהוב הוא מיותר, ורק הילדים והילדות שישתתפו בקטע הדרמה בטקס, בו הם מתחפשים לילדים ולילדות בגטו יענדו אותו. ואכן כך היה.

בעקבות פרסום מאמר זה בהארץ, הדיווחים על אקט דומה בגן ילדים בראשון לציון ובעקבות כתבתה של ירדן סקופ, הגיעו פניות מהורים שגילו כי כך בדיוק נהגו בבית הספר היסודי בו לומדים ולומדים ילדיהם/ן. על השאלה האם מדובר על הנחייה של משרד החינוך ו/או על סעיף בתכנית המחייבת להוראת השואה עליה החליט שר החינוך הקודם הרב שי פירון (עדיין) אין תשובה.

התגובה המרגשת ביותר היא זו שזכיתי לקבל מהסופר אורי אורלב. ב-2010 הוא ביקר בכפר גאבוי בסרדיניה, לרגל יום הזכרון הבינלאומי לשואה. הוא נשא שם שלוש הרצאות בפני תלמידים. המורה שלהם חשבה שטוב יהיה אם יענדו טלאי צהוב, אך הם החליטו שמוטב שיענדו חרציות.