ה-בעיה של המפה היפה הזו היא הפרופורציות. יהונתן גפן כתב מזמן על אהבתו לארץ שמותניה צרות. לפי המפה הזו, יש לימין הרבה פחות מה לדאוג. מי שלא מאמין שיגגל "מפת ישראל לילדים" בתמונות ויתחיל לפחד. 

באתר האינטרנט של החנות המשווקת את המפה כתוב שמכיוון שמחקרים מוכיחים כי זיכרון חזותי אפקטיבי במיוחד אצל ילדים, דרך חשיפה זו למפה הם יזכרו ויפנימו את המידע. השאלות הן איזה מידע ומהי המציאות שאנו מנחילים ומנחילות ילדות ולילדים, ומה בדיוק סופגת תודעתם הצעירה והמתגבשת.

המפות האלו ואחרות הן אמצעי לא רע לתרגול שריר המודעוּת הפוליטית, בעיקר של צוותי חינוך. גם כך מעבירים מוסדות חינוכיים מעבירים מסרים לדור הבא. לאו דווקא במילים ברורות, לא בהכרח בדיבור ישיר, אלא בזה הסמוי, שמתחת לרגלינו, זה שאנחנו מסתכלות ומסתכלים עליו כל הזמן, אבל לא באמת רואות ורואים אותו, וזאת בלי הבדל שמאל וימין. 

המפות האלו ואחרות מציירות לילדים ולילדות את המציאות כפי שהמדינה רואה שהם ייראו אותה, ומכשירות את הקרקע עליה יצמחו. לפי מפות כאלו אין שטחים כבושים, יש ארץ-ישראל השלמה ואין דבר כזה עם פלסטיני. אם אנחנו לא על היבשה אז יזרקו אותנו לים. ירושלים היא במרכז וסיני זה אתר לחופשה. אבל במציאות אין מפרש לבן באופןק אלא ענן שחור כבד. מכיוון שהמפות האלו הן כנראה כאן בשביל להישאר, בינתיים המורים והמורות לאזרחות יכולים להשתמש בהם בתור תרגיל להתבוננות ביקורתית. 

המאבקים על התכנים בספרי הלימוד שמאושרים על ידי משרד החינוך חשובים מאוד, אך לא פחות חשוב ולבדוק את המסרים שהילדים והילדות נחשפים אליהם מן היום הראשון במערכת החינוך. לא רק בתכניות הלימודים ובספרי הלימוד ולאו דווקא במילים ברורות ובדיבור ישיר, אלא במה שנמצא מתחת לאף. באחד בספטמבר, בתום הטקס המרגש לכבוד פתיחת השנה, הילדים והילדות נקראים להיכנס לכיתות וההורים – לפתוח את העיניים.

תודה לד"ר מאיה קציר