לפני עשר שנים בערך דחפתי עגלה לתוך חנות בגדים לתינוקות ולפעוטות. מימין נמצאו הבגדים של הבנים – כחולים וירוקים, אדומים וכתומים, כולם רחבים ונוחים. משמאל נמצאו הבגדים של הבנות – ורודים וסגולים, לבנים ונוצצים, כולם צרים וצמודים. מי קונה טייטס לייקרה לבת שנתיים? ביקשתי מכנסיים של בנים. בחנות חנתה עגלה נוספת, של אם בערך בגילי, עם עגלה דומה לשלי. התפתח סמול טוק אימהי. היא שאלה אם בעצם רציתי בן. היא העמיסה על הדלפק בגדים בצבעים כחול, ירוק, חום וכתום. המוכרת הציעה לה גם חולצה בצבע אדום, ונדחתה בנימוס. אדום, אמרה האימא, הוא צבע של בנות. לי יש בן.
ילדות חכמות לובשות שקית נייר ולימים בוחרות בשותף שווה
נראה שהחלוקה בחנויות הבגדים לתינוקות ופעוטות, ילדים וילדות, הדומה יותר מכול לחלוקה בין נשים לגברים במרחב בית כנסת אורתודוקסי, לא מרגשת אף אחת. זו כבר כמעט קלישאה. גם כשאנחנו קונות מתנה לכבוד מסיבת יום הולדת בכיתה ג' תישאל המוכרת היעילה בחנות: המתנה היא לבן או לבת? אם זה בן, משחק מחשבה או הרכבה יתאימו מאוד, או קלפי "מלחמה" ברצלונה. אם זו בת, ערכת יצירה או איפור יתאימו מאוד, או קלפי רביעיות נסיכות.
לפני אריזת מתנה יוניסקסית (נגיד, קלפים של בובספוג) באה השאלה המתבקשת: המתנה היא לבן או לבת? אם זו בת, מודבק על העטיפה סרט ורוד. אם זה בן, מודבק על העטיפה כל צבע אחר. לפעמים האבחנה בין צעצועים ומשחקים של בנות לאלה של בנים ברורה עד כדי כך, שאנחנו כבר לא שמות לב אליה. לאחרונה הזדמנתי לרמת-השרון. לפני פגישה בבית קפה מוצלח חציתי את הכביש ונכנסתי לחנות צעצועים שממול. לא התאפקתי וצילמתי. תראו:
חנות צעצועים (כמעט) טיפוסית: עזרת הנשים, סליחה, ילדות
אותה חנות צעצועים. אז פליימוביל זה לבנים?
כה קורה גם על המדפים עצמם, וממש לא רק בחנויות הצעצועים היוקרתיות. בחנות בעיר אחרת, סוג של כל-בו, כמעט הכול בדולר גג עשרים שקל, יש גם צעצועים. בנים מגניבים, רוצו ובעטו, חבשו קסדה ועלו על טרקטור. בנות, שבו יפה ותסתמו.
משחק זכרון לבנים. איפה הטרקטור?
משחק זכרון לבנות. שבי יפה ותסתמי
בקרב הילדים והילדות בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי האבחנה בין צעצועים של בנים לצעצועים של בנות מטרידה עוד יותר. דוגמה מובהקת לכך היא "מונופול בוטיק", וריאציה של משחק מונופול הקלאסי המיועד באופן גלוי וישיר לבנות, שכן הוא כולל את "כל מה שהבנות אוהבות". כאן לא קונות את רחוב דיזנגוף ולא מנהלות מו"מ קמוט מצח על רכישת רחוב הרצל בנתניה, אלא שוכבות בספא ומצחקקות. כך (תודה שלא שאלתן) מגדלות ילדה מעושרת. בלי חינוך הלקוחות – בעיקר הורים וגם סבים וסבתות – שיקנו לילדים ולילדות מתנות בלי הבדל מין, זה לא יעבוד. בפרפרזה על סלוגן של מעושרת אחת, השינוי צריך להתחיל בתוכנו.
נראה שהחלוקה בחנויות הבגדים לתינוקות ופעוטות, ילדים וילדות, הדומה יותר מכול לחלוקה בין נשים לגברים במרחב בית כנסת אורתודוקסי, לא מרגשת אף אחת. זו כבר כמעט קלישאה. גם כשאנחנו קונות מתנה לכבוד מסיבת יום הולדת בכיתה ג' תישאל המוכרת היעילה בחנות: המתנה היא לבן או לבת? אם זה בן, משחק מחשבה או הרכבה יתאימו מאוד, או קלפי "מלחמה" ברצלונה. אם זו בת, ערכת יצירה או איפור יתאימו מאוד, או קלפי רביעיות נסיכות.
לאחרונה הודיעה רשת טויס אר אס באנגליה על ביטול תיוג צעצועים לפי מין בסניפיה. השלטים "בנים" ו"בנות" אאוט, ספיידרמן והלו קיטי על מדף אחד – אין. זאת בזכות לחץ שהפעיל ארגון ששמו (בתרגום חופשי) תנו לצעצועים להיות צעצועים, שנוסד בידי הורים השואפים לכך שהילדים והילדות שלהם יגדלו ויתחנכו בעולם משוחרר מסטריאוטיפים מיניים. האם ביטול ההפרדה לפי מין בחנויות הצעצועים באנגליה מלמד שמשהו מתחיל להשתנות? תלוי את מי אתן שואלות.
הנאיביות יעלו את הרשת על נס ויכללו אותה בהיכל התהילה של החנויות המתויגות כפתוחות, מתקדמות ומקדמות שוויון, כמעט דוגמה ומופת. בתוך כך ימשיכו להזין, והפעם במצפון שקט, את תרבות הצריכה.
הציניקניות יגידו שזה תרגיל לא רע ביחסי ציבור: אחותי, זה לא באמת סחר הוגן, אלא רשת ענק שרותמת את הפוליטיקלי קורקט, הפעם בהקשרים של מין ומגדר, לקידום המכירות של עצמה.
האופטימיות יאמרו בזהירות שזו התחלה. השינוי שמתחולל בממלכה המאוחדת עשוי לבשר את בוא השינוי גם בסניפים במקום שהפך את הנסיכות לתעשייה – ארצות הברית. אם זה באמת יקרה, אולי השינוי יתחולל גם בישראל. בינתיים האתר הישראלי של הרשת ממשיך לפלח את הלקוחות הפוטנציאליים לפי מין (בן רשום מעל בת, תודה ששאלתן). לבנות מוצע בין היתר שולחן איפור. לבנים – שולחן כלי עבודה ורובה צעצוע.
הפסימיות יזהירו שזה מסוכן: מיתוס השוויון בין המינים יקבל חיזוק. הסרת השלטים המבחינים בין צעצועים של בנות לצעצועים של בנים לא באמת תבטל את ניתוב הבנות לצעצועים שביסודם הזנה, טיפול ושירות וניתוב הבנים לצעצועים שעיקרם הנהגה, הובלה והפעלת מכשירים טכנולוגיים. ברוב המוחץ של המקרים הילדה לא באמת בוחרת מרצונה החופשי בשולחן האיפור המכשיר אותה להיות אישה יפה לפי סטנדרטים מערביים והילד לא באמת בוחר מרצונו החופשי בשולחן כלי העבודה וברובה הצעצוע המכשיר אותו להיות בעל וחייל.
הריאליות יזכירו ששום דבר לא באמת השתנה. ברבי לא באמת ירדה מהעקבים והרחיבה מותן. שולחן האיפור והנצנצים עדיין שם. נשים, נערות, ילדות – לא משנה איזה שלט יהיה תלוי בחנות. צעצועים זה (עדיין) את. ואני. ואתן.
אחותי, פוסט מעולה! רואה את עצמי איפשהו בין האופטימיות, הפסימיות והראליות. אני שונאת, אבל ממש שונאת, ללכת לקנות לאחיינים ולאחרונה לאחיינית שלי, בגדים. זה ץמיד נגמר בויכוחים ותמיד מעצבן אותי לראות כמה המגדר מוטמע וכמה קשה לאנשים להתנתק מזה. ובקיצור- יש עוד עבודה. בא לי הרצאה שקשורה לזה בשבוע "הנשמע קולך".
אני תמיד שיחקתי בגם וגם, ולאחרונה הצעצוע החביב על הילדה הוא המקדחה של אבא (בלי הראש, כמובן).
אבל מהכיוון השני – כמה הורים ייענו לבקשתו של הילד לקנות את בית הבובות וערכת הנצנצים? כבר יותר קל לקנות לילדה פטיש.
עוד אופנה מטומטמת שמיובאת מאמריקה, לא זאת של אובמה והנאורות, אלא של הרפובליקניזם השמרני. איכס.
אני עובדת בחנות נעליים, ולא פעם באים אלי הורים ושואלים אותי אם הנעל היא לבנים או לבנות (כשמדובר בנעל בצבע כחול למשל, או בנעל שנראית כמו נעל הרים).
אני עונה להם בכנות שלדעתי זה טוב גם לבנים וגם לבנות. (באמת שאני לא מבינה את החלוקה… ממתי לבנות אסור לנעול כחול? ממתי רק בנים יוצאים לטיולים?)
אני מנחשת שמטרת החנות היתה שאלה נעלים המיועדות לבנים, אבל אני אתן להורים להחליט.
התשובה שלך מצוינת! כל הכבוד לך! הלוואי וכולם וכולן יענו תשובה כזו, ואני מקווה שירבו ההורים שגם יפנימו את התשובה ויבינו שאת צודקת. אני זוכרת איך הבת הגדולה שלי כבר שאלה בעצמה אם יש צבע אחר, לא רק ורוד או סגול, וזה עוד לפני שדיברנו על הנצנצים.