פורסם במוסף ספרים של הארץ
נשים כותבות עולם הוא בעצם שני ספרים. לאו דווקא מפני שהוא ספר עב כרס, אלא מפני שחלקו הראשון הוא מחקר על יצירתן של ארבע סופרות יהודיות ביוגוסלביה לשעבר, וחלקו השני – תרגומים מיצירות הסופרות הללו. בחירה זו משקפת את פועלה של המחברת דינה קטן בן־ציון, שבמשך שנים עסקה בתרגום כתביהם של חשובי הסופרים ביוגוסלביה לשעבר ובמחקרם.
יודיתה שלגו. אישה, יהודייה, פמיניסטית
הספר משקף את תודעתן וחוויותיהן של הסופרות כנשים וכיהודיות בחברה בת זמנן.הארבע, המוצגות על העטיפה ובפרק המבוא לא בתור "סופרות" אלא בתור "סופרות מוכשרות", הן פרידה פיליפוביץ', שנולדה לפני 100 שנה, מתרגמת, עיתונאית ותסריטאית, שקובץ סיפוריה הראשון, ביטוי ספרותי חלוצי למחאה פמיניסטית, פורסם ב-1937 ויצירתה הספרותית עוסקת ברובה בנשים ובעולמן; אנה שומלו ניניץ', ילידת 1935, סופרת, עיתונאית, מתרגמת, עורכת ומילונאית, שחוותה את השואה כילדה וב-1992 באה לחיות בישראל, וכאן חיברה מילון עברי־סרבו־קרואטי וספרי הדרכה ללימוד עברית ושימשה יו"ר התאחדות עולי יוגוסלביה לשעבר; גורדנה קואיץ', ילידת 1942, שמשחזרת את תולדות גולת ספרד בארצות הבלקן מנקודת מבטן של נשים וכתביה היו לרבי מכר; יודיתה שלגו, ילידת 1941, משוררת, מספרת, מסאית, מתרגמת ועורכת – היחידה מביניהן שהממסד הספרותי הגיב על יצירתה. יצירותיהן יחד הן "בבחינת דו”ח מנתיב מסע הנערך בראש ובראשונה בדמיון ובתודעה, מסע שמרכיביו לקוחים ממציאות חייהן של נשים".
לבחירה בארבע סופרות יש גם היבט סמלי בעניין היהודי – ארבע אמהות ואולי אלטרנטיבה לארבעה בנים. מבנה דומה לזה בחרה גם פרופ' רחל פלדחי־ברנר בספרה Writing as Resistance: Four Women Confronting the Holocaust (Pennsylvania State University Press, 1998). גם בספר של קטן בן־ציון שואת היהודים באירופה נוכחת ויש לה מקום חשוב ביצירות הנחקרות בו.
ארבע הסופרות וגיבורות יצירותיהן משתייכות למיעוט כפול: הן כנשים, הן כיהודיות. המחברת נדרשת לכפילות זו ומראה שגם במקרה הזה נשים תפשו את עצמן קודם כל כנשים ורק אחר כך כשייכות לקבוצות לאומיות־אתניות. ובקיצור, כפי שאמרה יודיתה שלגו: "אני: יצור אנושי, מין נקבה; בת, רעיה; אם, כלה, גיסה; בת ללאום, תושבת העיר, אזרחית, בעלת זכות בחירה, נתינה של מדינה".
המחברת מתייחסת לדמיון בין הסופרות היהודיות ביוגוסלביה לשעבר לבין ספרות הנשים בארץ, למשל ביחס למידת ההכרה וההוקרה שקיבלו – ולא רק מפני שאחת מהן חיה בישראל. נקודות דמיון נוספות בין יוגוסלביה לשעבר לישראל נוגעות למעמד האשה, לנוכח הפער בין ההצהרה על נשים כשוות ערך לגברים בחברה לבין מעמדן בפועל בה, ולהיבט הכרונולוגי של הכתיבה על השואה, שיש לו משמעות עמוקה בעיצוב הזהות: כמה מוקדם כתבו נשים על השואה, לא רק בארץ אלא גם ביוגוסלביה לשעבר.
הסיפור "גרביים קטנים לבנים" מאת פרידה פיליפוביץ' ממחיש באמצעות חפץ את חוויית המלחמה, ומספר על ילד יהודי. הדבר דומה לנתן אלתרמן, שבשירו "יום הזיכרון והמורדים" כתב על "ילד וילדה אשר הלכו־הלכו עד אם אשר אבדו אי־שם" והותירו אחריהם רק גרב לבן קטן.
סיפור זה אינו היחיד המספר על ילד, ונושא האמהות עומד במרכז יצירות אחרות בספר, גם בהקשר הספרותי – כשפת אם ומשמעותה לגבי גורדנה קואיץ' שכתבה בלדינו. בהערת השוליים הראשונה של הספר מגלה המחברת שפרידה פיליפוביץ' בחרה לא ללדת ילדים ולהתמסר לכתיבה ויצירה, עניין שכפי הנראה היה רגיש ביותר, וגם עליו סירבה לדבר בראיון היחיד שנתנה ב–2001, שנה לפני מותה.
המחברת מתייגת אותה כיוצרת השייכת לדור ה"חלוצות" כנראה לא רק מפני שמבחינה כרונולוגית היא המוקדמת מבין הארבע, אלא מפני שסיפוריה הראשונים מלמדים על חזון פמיניסטי מרחיק לכת בתקופתה. על רקע זה מעניינת הרטוריקה של קטן בן־ציון עצמה, שמתייחסת לספר שלה כאל ולד, כאשר היא מסבירה כבר במשפט הראשון של המבוא כיצד "ספר זה בא לעולם", ובכך גם מתכתבת עם הכותרת שלו.
קשה להימנע גם הפעם משימוש במושגים שנשזרים כמעט בכל דיון על נשים: הנשים ממוקמות בשוליים, וספר זה משמיע את קולן. ספרות הנשים היהודיות ביוגוסלביה לשעבר היא יצירה שבאה משולי השוליים, הן בהיבט היהודי, הן בהיבט הנשי והפמיניסטי, והן במיקומו מחוץ לקאנון. מבין ארבע היוצרות רק יודיתה שלגו זכתה להכרה. כך הספר הזה משמיע את קולן פעמיים: במסגרת העיון המחקרי ובפרסום התרגומים. זו הזדמנות לקוראות ולקוראים בארץ להכיר את יצירותיהן של הסופרות הללו, ששמותיהן בעברית, מלבד גורדנה קואיץ' שספרה “ריח הגשם בבלקן” תורגם לעברית על ידי קטן בן־ציון, זרים גם לגוּגל.
לאורך כל הספר מתייחסת המחברת לקהל של הסופרות בלשון זכר יחיד. במקום אחד הניסוח כמעט מקומם. המחברת מסבירה כיצד "הבחירה בשפת התיקון על ביטויה המגדרי היא סוד כוחה של גורדנה קואיץ', כמספרת הלוחשת על אוזן הקורא". קורא ולא קוראת, מה שמעלה את השאלה מי הם הקוראים (והקוראות) של היצירות הללו? שאלה זו נטענת משמעות נוספת לנוכח ציטוט שמביאה המחברת מדברי חנה נוה, ולפיו נשים הן אלה שמיטיבות לספר על נשים וספרות הנשים היא שמחוללת שינוי.
בכלל, נראה שדווקא בשולי הספר מרשה לעצמה המחברת לומר דבר מה אישי באופן ישיר (עמ' 64, הערה 27), ובהתייחסותה האישית לחוויית הקריאה. אולי חבל שאין יותר: הביוגרפיה של קטן בן־ציון היא סיפור בפני עצמו. ב–1945 הגיעה ארצה והיא ילדה, הוחזרה ליוגוסלביה וב–1949, באה לכאן שוב עם הוריה, שלהם מוקדש הספר הזה.