פורסם בעיתון הארץ
לקראת ראש השנה הכול מצטיידים במתנות לחג: בין ספר לסט כלי בית במבצע אפשר למצוא בחנויות הצעצועים גם משחקים שלא נס ליחם, כמו רמיקוב, דוק, לגו וגם המונופול האלמותי, כזה שגם סבתא וסבא יכולים לזכור. כולם בבחינת שי ראוי לבני ובנות הדור הצעיר, שאולי ירחיקם ולו לשעה קלה מהמסכים. אמנם לפני ששים ושבעים שנה קראו בארץ למונופול "ריכוז" וגם צפת ונהלל היו על המפה, אבל גם היום, כמו בחמישים השנה האחרונות, אפשר לקנות את רחוב הגליל בטבריה ושדרות וייצמן בנתניה, ולרגע אפילו דיזנגוף הוא מה שהיה פעם.
אי אפשר לקנות את רחוב דיזנגוף. קני אקססוריז, עשי פן ותצחקקי
הולדתו של המשחק בארצות הברית בימי השפל הגדול, ובקרוב ימלאו לו 80. לקראת ראש השנה אפשר למצוא בחנויות הצעצועים והמשחקים בישראל גם את משחק הלוח "מונופול בוטיק". על האריזה, המעוטרת באיש המונופול המוכר, עטור שפם וחבוש מגבעת, כתוב שזוהי "גרסה שעוד לא ראיתן כמותה" למשחק הקלאסי המוביל בעולם: "נוספו לו כל הדברים שבנות אוהבות: חנויות בוטיק וקניונים!".אבני המשחק ב"מונופול בוטיק" אינם "חיילים" אלא "כלי משחק מסוגננים" (ובפינה אחרת על האריזה: "משגעים!") והמשתתפות יכולות לבחור בין מכשיר לייבוש שיער (פן), משקפי שמש סטייל ג'קלין קנדי, כפכף, חתול, תיק יד או טלפון סלולרי עם נצנצים. ל"טום בוי", אם יש, או חו"ח לילד שירצה להשתתף, יש כדורגל או סקייטבורד כסופים.
הלוח מעוטר בפרחים, המשבצות בגווני ורוד וסגול.
רחוב החלוץ בחיפה ורחוב יפו בירושלים אינם. תחתיהם קמו הגלידריה של גילי, אורית הספרית, בגדי המעצבים של מירב והאקססוריז של פז. אין רכבת תחתית ורכבת משא אלא לימוזינת פאר, חברת תעופה, הפלגה באנייה ומונית קסם, וכמובן: יש סלון מניקור. במקום כרטיסי הפתעה יש הודעות אונליין וטקסט.
למען הסירי ספק, ההוראות על לוח המשחק מנוסחות לשון נקבה. אם איתרע מזלך ולא נעצרת על משבצת ה"ספא" אלא על המשבצת "חשבון סלולרי", שלמי 100 ש"ח. בסופו של מסע הקניות, כך האריזה, "נגלה מי תקנה הכי הרבה אך תתעשר הכי מהר". ניקול ראידמן או מוטב פנינה רוזנבלום, מאחורייך.
השאלה אינה מדוע חברות הצעצועים הוגות, מפיקות ומשווקות מונופול ייעודי לבנות. המשחק "מונופול בוטיק" כמשחק של בנות הוא חלק ממגמה כללית שעיקרה ייצור מוצרים נוספים והגדלת המכירות והלאה הרווחים של חברות הענק, ומידת השפעתה על עיצוב אישיותן של ילדוֹת רבה וכמובן מטרידה.
השאלה המעניינת אף אינה מדוע "מונופול בוטיק", כווריאציה של המונופול כאב-טיפוס כלכלי, חברתי ותרבותי, שמטרתו לצבור נדל"ן ולגרום ליתר לפשוט רגל ויד ובסוף לצאת מהמשחק, מנתב את הבנות להשקיע את הונן במותרות מתכלים. לא נדל"ן ואפילו לא עסקי אוויר, אלא בניית ציפורניים ומסז' מפנק. השאלה המסקרנת היא אחרת: אם זהו מונופול "מיוחד לבנות", איפה אפשר לקנות מונופול "מיוחד לבנים"?
זה רק אני או שהפן נראה כמו אקדח?
התשובה לשאלה מדוע אין מונופול מיוחד לבנים פשוטה ואולי מאכזבת: אין כזה. משחק המונופול לבנים הוא המונופול הרגיל, הכללי, הקלאסי, ועל כן אין צורך לתייג אותו כשייך לקבוצה מסוימת. הקבוצה השלטת לא צריכה להגדיר את עצמה.
במילותיה של סימון דה-בובואר, למונופול הקלאסי אין צורך לקרוא בשם, שכן הוא העצמי, הוא האני, הסובייקט האוטונומי. אין לו צורך להגדיר את עצמו. המונופול של הבנות הוא האובייקט, הוא ה"אחר", שתפקידו, הפעם במילותיה של וירג'יניה וולף, לאשרר בעבור ה"אני" את קיומו, תוך תיפקוד כתמונת ראי שלו.
עם הפצתו של המונופול לבנות, מקבל תיפקודו של משחק המונופול כראי החברה בה גדלים ומתחנכים הילדים והילדות שמשחקים בו משמעות נוספת, מעבר להיותו משחק שביסודו הפגנת יכולת לצבור רכוש, להגן עליו ולחתור להגדלתו, כמיטב המסורת הרפובליקנית-האמריקנית/ישראלית-עכשווית.
מידת הצלחתו המסחרית של "מונופול בוטיק" תהיה ביטוי נוסף לא רק לחשכתה של מדיניות ממשלת הימין מאיצת ההפרטה ובולמת הסולידריות, אלא להמשך ניתובן של ילדות ואחר כך נערות לבחור במקצועות נשיים מסורתיים, לטפח את הגוף לא פעם על חשבון פיתוח השכל, ובתוך כך להעצים את תיפקודן, כפרטים וכציבור, כ"אחר".
קרן אור פוטנציאלית אולי תימצא בנושא השנתי שקבע משרד החינוך לשנת הלימודים הנוכחית בגנים ובבתי הספר: האחר הוא אני. הורים, דודות ודודים, סבים וסבתות: בצאתכם לקנות לילדות ולילדים מתנות לחג, בחרו מתנה בלי הבדל מין. בכך תתרמו לא מעט לחינוכו של הדור הבא.
מזעזע בכל כך הרבה רמות. המסר של משחק מונופול אולי לא מאוד "חינוכי" להורים סוציאליסטיים (לצבור כמה שיותר רכוש על חשבון השחקנים האחרים) אבל לפחות מדובר על צבירת רכוש מניב רווחים. בנות לא צריכות לצבור רכוש מניב רווחים אלא פשוט להפוך ליצור צרכני.
מעבר למסר האיום שכל המשחקים האלה מעבירים לילדות, אני לא רואה דיון על המסרים שזה מעביר לבנים, ודווקא בתקופת עיצוב זהות (=הילדות וההתבגרות). גם ילד וגם ילדה שלא מתנהגים לפי מה שמצופה מהם מבחינה מגדרית עלולים להיתקל בדחייה מבני גילם ומצד המשפחה. אבל לילדות יש לפחות מפלט: יהיו כאלה שיחשבו ש"דווקא טוב לילדה שתשחק לגו /של בנים/ כי היא אולי תהייה מהנדסת"; לצערי לא תשמעי קולות רבים שטוענים שטוב לילד שהוא ישחק בלגו /של בנות/ (תיוג ה-Lego Friends) כי הוא אולי יהיה גנן/וטרינר/אופה (אלו הנושאים החוזרים בלגו פרינדס: טיפול בחיות, גינון ואפייה – תחומים שמתאימים לדעת מתכנני המשחק לקהל היעד).
תמר, את צודקת. מידת הלגיטימציה שניתנת לבנים לשחק במשחקים שמתויגים כמשחקים של בנות פחותה מזו שניתנת לבנות שרוצות לשחק במשחקים של בנים – אפילו יש לזה כינוי (טום בוי) שלא באמת מפחית בנשיות שלהן, בטח לא כשהן ילדות. אני בטוחה שבנים יוצאים נפסדים מזה, ועל כן כל הדיון הזה הוא דיון שמתייחס הן לבנות והן לבנים, כפי שהמושג מגדר, כאן בהקשר של מגדר בחינוך או חינוך מגדרי, מתייחס גם לבנות וגם לבנים. אביב יהלום, פעיל חברתי ויו״ר משותף של התנועה לשוויון ולשלום בין המינים מתייחס לכך לא מעט (ראי למשל בעמוד הפייסבוק שלו).