עיצוב עטיפה: תמי איטין

"אין לנו כל עניין עם מיתולוגיה. היה לנו עניין עם אנשים חיים, מהססים, מהרהרים. זה מה שעשה אותם לבני אדם. הלוחם שלנו לא היה מונומנט של ברונזה, חלול. היינו אנשים עם לבטים ופחדים ועם זאת עם רצון עז לנקום, להילחם" יצחק צוקרמן

"אם הייתה בנו גבורה, הייתה זו הגבורה להחזיק מעמד כאדם" צביה לובטקין

צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן היו מראשי הארגון היהודי הלוחם (האי"ל) בפולין ומבכירי הלוחמים והלוחמות במרד גטו ורשה, שפרץ בתשעה־עשר באפריל 1943 ומאז היה שם נרדף לגבורה בתקופת השואה. הם נשארו בחיים ועלו לארץ, כאן אומצו אל ליבו של הקיבוץ המאוחד והשמאל הציוני. בה בעת, כולם, בלי הבדל מפלגתי, העלו אותם על נס וראו בהם גיבורים לאומיים. עדויותיהם נישאו ברוב עם ופורסמו בכתובים, עלילות גבורתם נרשמו בספרי ההיסטוריה ושמותיהם הונצחו על מפת הארץ, אך עם הזמן היטשטשו קווי דמותם. 80 שנה אחרי המרד ולמעלה מארבעה עשורים אחרי מותם נותר רק הסמל: שם יישוב ושמות רחובות, בית ספר ומרכז קליטה, לוח זיכרון ותמונות על הקיר.

כל השאר הוא אלמוות הוא ביוגרפיה כפולה של זוג לוחמי הגטאות צביה לובטקין ויצחק צוקרמן עם תום ימי הכיליון והמרד ואחרי שנות המלחמה ההן, החל מסוף שנות הארבעים של המאה העשרים ועד מותם. הספר מביא את פרשת חייהם בישראל בין מוות בגטו ובמרד לבין חיים בצל השואה ולאור הגבורה, בין חרישת תלם עברי באדמה נטושה בגליל המערבי לבין ייסודו של מוזיאון השואה הראשון בעולם, בין ביסוס קיבוץ של ניצולים לבין קריאה להחרים את גרמניה, בין צריף ההורים שעברו את השואה לבין בית הילדים של הדור השני, בין כמיהה לימים של שקט לבין קריירה פוליטית ומועמדות לכנסת, בין עדויות מסעירות מעל בימות ובמשפט אייכמן בירושלים לבין הידיעה המייסרת שמי שלא היו שם לעולם לא יוכלו להבין.